ראשוני היורדים מן הארץ הם 'גיבורי' פרשה זו. יורדים מיוחדים במינם, שירדו ממנה בטרם דרכה כף רגלם על אדמתה, עוד לפני שביצע העם עצמו את ה"עלייה הראשונה" אליה. כבר אז, בעת החניה מעבר לירדן מזרחה, ידעו הללו שברצונם לגור מחוצה לה.

כך נפער באותה שעה הפער הראשון בין העולים לארץ ישראל לבין המהגרים ממנה.

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ... גלעד, והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה" (במדבר ל"ב, א'-ד').

המקנה הרב שזכו בו, הוא שהכתיב את התנהגותם. הוא היה המניע לשאיפותיהם, להחלטותיהם ולבקשותיהם. מקנה שכבר לא היה סתם רכוש, כי אם השקפת עולם. פנייתם אל משה היא מסקנה המתבקשת מאליה:

"ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (שם ה').

לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה, שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר ל"ב, ה'). מאחר שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, וברשות בני גד וראובן היה מקנה רב, התאים חבל ארץ זה במיוחד בעבורם.

אולם משה רבינו חשש שמא בקשה זו נובעת מיראתם מעמי כנען, שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר ל"ב, ז'). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. ואמנם, אילו כך היה באמת, הרי שמלבד העובדה שהיתה בבקשה זו הבעת חוסר ביטחון בבורא, עלולות היו להיות לה השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני השבטים מלחצות את הירדן, היתה עלולה להחדיר מורך ללבבות כל העם. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ואילו היו נרתעים מעצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

כדי להפיג חשש זה הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, הם יעמדו בראש המחנה העובר את הירדן ויילחמו כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים וחלוקת הנחלות.

בהבטחה זו של בני ראובן ובני גד לעבור חלוצים לפני המחנה, היה נראה שפרשה זו הגיעה לסיומה המוצלח.

אולם חז"ל חושפים נקודת ביקורת על בני גד ובני ראובן, על שהקנו חשיבות רבה מדי לצאנם (במדבר רבה כ"ב, ט'):

"לב חכם לימינו" (קהלת י', ב') – זה משה, "ולב כסיל לשמאלו" – אלו בני גד ובני ראובן, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות".

בני גד ובני ראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר ל"ב, ט"ז). משה רבינו הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כ"ד). הם הקדימו את הצאן לטף, שכן חסים היו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם. אמר להם משה: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד, הוא טפל ועליו להתייצב באחרונה.

ואכן, יש להבין כיצד ייתכן שאדם יקדים את ממונו לבניו? האם יש מי שיטעה עד כדי המרת ילדיו ברכוש, בצאן ובקר?

אמנם כולם סבורים שהילדים הינם אוצר שערכו לא יסולא בפז, אולם בפועל, בחיים עצמם, המצב שונה. אנשים מקדישים את כל יומם לצבירת ממון ולהשגת פרנסה. ההתייחסות לילדים ולחינוכם נדחקת לקרן זווית. משה רבינו בדבריו מנחה אותנו אל מהלך החיים הנכון: הילדים קודמים לכל!

המנהיג הישיש שהביא את עמו אל גבול ארץ החלומות, האיש שהתחנן לפני האלוקים: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (דברים ג', כ"ה), קלט עתה את "הבשורה": שאפנו לגאולה, ליציאה משעבוד מצרים, חפצנו לנטוש את המדבר הצחיח כי רצינו "להסתדר בחיים", ותו לא. חלומנו - להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הארצית. נחלה שתעניק לנו ביטחון וקיום בכבוד. זהו אופק חזוננו. ואם עומדים אנו מול ארץ רחבת ידיים, משופעת בכרי דשא למקננו, די לנו בה. חזון ארץ ישראל, העלייה אליה, הנהייה אחר "הנשמה היתרה" הצפונה בתמציתה, אינם מדברים לליבנו. אנו זקוקים למקום מרעה למקננו, טוב לנו בגלעד ובבשן.

זהו כוחה של אהבת הממון ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לעתים, ערכם של כבשים הוא רב מערכו של טף, רב מערכם של בני אדם.

משה צפה בעיני רוחו את הצרה החדשה המתרגשת על העם לפני התממשות השלב האחרון במסע ייסוריו, רגע לפני הכניסה לארץ היעודה. בדבריהם ובבקשתם הם פגעו במורל העם המשנס עתה מותניים, האוזר חיל, המתכונן לקראת הקרב על כיבוש הארץ. הפחד מפני דמורליזציה הביא את משה להטיח בהם מיד דברים קשים:

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (שם ו'-ט"ו).

דברים נוקבים שהצמיחו את הפשרה הבאה: בני ראובן יזכו לנחלת עבר הירדן, אם יתגייסו לצבא העומד לכבוש את ארץ ישראל:

"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם" (שם י"ז). "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן... ונכבשה הארץ... ואחר תשובו" (שם כ"א).

ארבע עשרה שנה שהו לוחמי הראובני והגדי בארץ ישראל המערבית. הם עזרו לשאר שבטי ישראל בכיבושה ובביסוס השלטון בה. ארבע עשרה שנות התמסרות למען העם כולו.

אולם, למרות מסירות הנפש שגילו בעת המלחמה על הארץ, על אף ההקרבה למען הכלל כולו, לא נמחק המניע לכל אלו: אהבת הממון. היא הטביעה בנפשם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה וממטרותיה הרוחניות. אנו מוצאים שלאחר שנים עמדו שבטים אלו על טעותם. אולם לא היה בכוחם לתקן מהלך היסטורי על גזר הדין האכזר שנבע ממנו, גזר הדין שיצרו במו בקשתם:

בני גד ובני ראובן גלו תחילה מכל השבטים.

זרע הפורענות שהצמיח את חורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים, נזרע כאן, בעת הבקשה ה"תמימה":

"אל תעבירנו את הירדן".

בני גד ובני ראובן ביקשו לנחול את שטחי עבר הירדן, שטחים הראויים למרעה למקניהם. הם מתחייבים: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם. לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר ל"ב, י"ז-י"ח). משה רבינו הסכים להתחייבות זו וחזר עליה באופן מפורט: "ויאמר אליהם משה, אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו – והייתם נקיים מה' ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" (במדבר ל"ב, כ'-כ"ב).

מדוע חוזר משה על כל פרט ופרט? הרי לכאורה, די היה שיאמר: "אם תעשון את הדבר הזה, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה"? מדוע התורה הקדושה, שתיבותיה כה ספורות ומדודות, חוזרת על הדברים במלואם?

אולם כל מי שיעיין בדברים ייווכח, שאין כאן חזרה אלא תוספת! שוב ושוב שתל משה רבינו פרט אחד, את שם ה', את העזר ממרום! הם אמרו: "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". אנחנו! והוא אמר: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו". ה' יוריש את אויביו. למעשה, אין בכם צורך. עליכם להחלץ חושים, רק כדי שלא יאמרו שנשארתם מאחור מפחד המלחמה, רק כדי שתהיו "נקיים מה' ומישראל".

הם אמרו: "עד אשר אם הביאונום אל מקומם". אנחנו! ומשה רבינו אמר: "ונכבשה הארץ לפני ה'". לא אתם אלא ה'.

הם אמרו: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו", אנחנו נשוב אל ביתנו ואל נחלתנו! ומשה רבינו תיקן: "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".

מן הראוי להדגיש: בל נטעה! מדברים אנו על דור דעה. דור שקם בכל בוקר ומצא את מנת המן שירדה מן השמים. לפנות ערב הגיעו ענני שליו ורבצו סביבות המחנה כדי שיאספום. עמוד ענן הלך לפניהם יומם ועמוד אש לילה. כל ההרים הושפלו לפניהם במסעם, כל הגאיות הוגבהו. סיחון, עוג ומדיין נפלו לפניהם ללא אבידות מצד ישראל. "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם, אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת" (עמוס ב', ט'). יום ולילה הם חיו עם האלקים, דבקו בו וראו את ניסיו. הם נתבעו שהדבר יבוא לידי ביטוי גם באופן דיבורם. היה עליהם להדגיש באופן מפורש שהכול בידי שמים.

אם הדברים אמורים כלפיהם, אנו, העלולים ליפול בפח ההשקפה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בוודאי שחייבים אנו להזכיר שם שמים בהקשר למעשינו. עלינו לדעת שהדברים נעשים לפי צו ה', שהם ייעשו אם ירצה ה' ובעזרת ה', "כי הוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים".

הדיבורים הללו ישרישו אמונה בליבנו, אמונה חיה וחושית.