בשיחה שנשא הרב בנימין בלך הי"ו בפני קהל מעריציו, סיפר סיפור מרתק ומוסר השכל בצדו, אחד מחבריו היה יהודי תלמיד חכם, גר צדק,  בשם: רב אשר וויד, יהודי זה נולד בורג'יניה למשפחה לא יהודית. הוא היה בחור מבריק, חכם , ומשכיל, בתקופת לימודו לאחד הדוקטורנטים שלו בגרמניה, היה עד לזוועות של "ליל הבדולח", דבר שזעזע אותו  מאד  וגרם לו לשאול שאלות על אמת ושקר, נצחיות מול עולם חולף,  ובסופו של דבר אחרי דרך ארוכה, החליט  להשתייך אל עם הנצח- והתגייר כדת וכדין.

לאחר גיורו עלה לישראל ונכנס ללמוד בישיבת "אור שמח" בירושלים, ומשם זכה לשמש כרב בבתי כנסת במדינות שונות. הקים קהילות יהודיות ברחבי העולם, אחת המשפחות בקהילה שלו הייתה משפחה הרחוקה מקיום חיי תורה ומצוות.  קשריה עם היהדות  התבטאו בביקור בבית הכנסת בראש השנה ויום הכיפורים. בנם, שהיה יותר רחוק מהדת מאשר הוריו, התקבל ללימודים באקדמיה הצבאית הלאומית של ארה"ב, "ווסט פוינט".

הבן יצא ללימודים ב"ווסט פוינט", וחזר הביתה אחרי שנה כאשר הוא חובש כיפה ולובש ציצית!!. הרב וויד היה מופתע, קרא לו ושאל אותו: מה קרה?!. אחרי הכל, ווסט פוינט זה לא המקום שאתה מצפה שמישהו יתקרב לדת...

סיפר לו הבחור את הדברים הבאים: הוא למד קורס "אסטרטגיות הצבאיות" , בו הם לומדים ודנים כמעט על כל מלחמה ומנסים להבין מדוע המנצח ניצח והמפסיד הפסיד. הוא שם לב  שהמרצים לעולם לא הזכירו את המלחמות שהתנהלו במדינת ישראל. באחת ההרצאות החשובות של אחד הגנרלים הבכירים ביותר בארה"ב דאז, שבה סקר המרצה את כול המלחמות שהתרחשו מאז מלחמת העולם השנייה. ושוב לא הזכיר אפילו ברמז את המלחמות שהתרחשו בישראל! הוא  התקשה לשתוק,  הרים את ידו בשאלה , הגנרל  נתן לו את רשות הדיבור. הצוער עמד ושאל מדוע הם באקדמיה לא מזכירים  ולו פעם אחת את המלחמות שהתרחשו בישראל?! הרי אחרי הכל היו לישראל לכאורה  כמה ניצחונות גדולים במלחמות כמו "מלחמת השחרור", "ששת הימים". וכו' וכו' המרצה התעלם מהשאלה והורה לו לסור אל משרדו אחרי השיעור.

אחרי השיעור הוא ניגש למשרדו של הגנרל, שזכר מי הוא. כאשר העלה את הנושא שוב הגנרל ענה לו: "האסטרטגים הצבאיים הגדולים בעולם בחנו וניתחו את המלחמות בהן מדינת ישראל "ניצחה", ולא משנה איך מסתכלים על זה, הם היו צריכים להפסיד בכל מלחמה מחדש. הם לא נלחמו עם הנשק שלהם, והכוח האסטרטגי שעזר להם לנצח לא היה שלהם. הסיבה היחידה שאפשר להסביר את ניצחונות ישראל היא שמדובר בניסים, ואנחנו כאן, בווסט פוינט, מלמדים אסטרטגיות צבאיות  ולא ניסים!!!"

הוא נדהם מהעובדה שגנרל  גוי עטור תהילה צבאית יודה בדבר כזה, והבין שאם מיליטריסטים בדירוג הגבוה ביותר יכולים לזהות את ידו של הקב"ה, אז הוא רוצה להיות חלק מזה. מיד הוא התחיל ללמוד ולחזור בתשובה, ונשאר כך עד היום הזה.

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה ד' למשה ולישראל עמו" (שמות י"ח, א') כששמע יתרו על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק,  החליט להצטרף לעם הנבחר ולהתקרב אל אלוקיו. והנה, כאשר הגיע יתרו למדבר, סיפר לו משה: " וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל".

שואלים כולם  מהו תוכן הסיפור שסיפר משה רבינו לחותנו הלא לא היה איש בעולם שלא שמע זאת?! ומשום כך הוא הלא הגיע, כנאמר בכתובים, יש להבין מה א"כ הוסיף לחדש החתן לחותן?!

בפשטות ניתן להסביר שמשה רבינו ידע את אשר התרחש מאחורי הקלעים... את הניסים הנסתרים שלא הכול ידעו, ואת זאת סיפר משה רבינו לחותנו. אך אם זה הביאור יש להבין מה התורה באה ללמד אותנו משׂיח זה?!

ידועה תשובתו של מרן הגרי''ז סולאוייצ'ק זי"ע  בעניין מפני  שיש חיוב על האדם: "לסַפֶּר" חסדי ד', מלבד החיוב ב "הודאה". והראה כמה פסוקים בתהילים (ק"ה ב'): ''שיחו בכל נפלאותיו", "יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". "ויספרו מעשיו ברינה". וכו'  הרי שיש חיוב לספר חסדי ד' בשתי דרכים: א. חיוב ההודאה. ב. חיוב הסיפור. לפי"ז אמר מרן הגרי"ז נפלאות וניסים היו אמנם גם קודם בואו של יתרו, אלא שלא הייתה האפשרות לספר אותם, שהרי כל ישראל ראו עין בעין את האותות והמופתים, ולא היה דבר לחדש להם. ואולם כשהגיע יתרו אשר לא ידע מפרטי הניסים, ואשר לא חש על בשרו את סדר השתלשלותם, מיהר משה רבינו לקיים דין זה של סיפור נפלאות ה' לפני יתרו.

ומעשה היה בשבת אחר ה"שבע ברכות" לאחד מבניו  של מרן הגרי"ז , כשהתאספו  משתתפי המניין  לקריאת התורה, הבחין מרן שבנו אינו נמצא, שלח אנשים לביתו לקרוא לו ולראות מה קרה שאינו בא לקריאת התורה. הלכו לביתו הקישו בדלת ואין עונה, הקישו כמה פעמים ועדיין אין עונה, החליטו לשבור הדלת, כשנכנסו לבית, מצאו את בני הבית ישנים, והבית היה חנוק מעשן תנור החימום שדלק, וגרם להם להתעלף, כמובן תיכף ומיד פתחו כל החלונות לאוורר הבית, אך עם כל זאת עדיין לא התעוררו מעלפונם, רק אחר כמה שעות התעוררו בנסי ניסים. ואמר אז הרופא: לו ח"ו היו נשארים בבית עוד זמן מועט – לא היה כבר את מי להציל!. כל אותה שבת היה מרן הגרי"ז מספר ושונה לכל מי שנכנס אצלו את מעשה הנס שאירע להם, ואמר שלמד דבר זה ממשה רבינו שנאמר: "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה אלוקים" (נתיבות רבותינו).

לאור דברים אלו נראה  שהתורה רוצה להדגיש לנו את ההלכה כפי שנפסק ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה--מצוה עלינו לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך ביציאת מצריים, הרי זה משובח" ומי לנו כמשה רבינו המשוחח עם חותנו למרות שידע את "ידיעתו" על ניסי מצרים, אולם משה מתעלם מן המידע שקנה כבר חותנו, ומספר את הסיפור כולו מחדש, מההתחלה. הכרח הוא, שיכיר יתרו את השתלשלות העניינים לא מרגע ההצלה, עם כל גדלו ופלאותיו, אלא מרגעי האימה, התלאה והלחץ. חלק מהותי מתכונתם של ישראל, מה שבונה את אמונתם וצדקותם המופלאה, מה שעושה אותם להיות עם ד', בנים אהובים, הם זמני ההסתרה והגלות. הידיעה שד' לא עזבם גם בהסתירו פניו מהם, גם במכרו אותם ביד אויב לוחץ ומדכא היא הדבקות המופלאה של ישראל באביהם. בעמידה בניסיון קשה ומר, בלחץ ובמצוקות התולים את החיים מנגד, שם מתעצבת דמותו של העם. את זאת רצה להדגיש משה רבינו לחותנו  את חשיבות ההתבוננות בתהליכים ובשלבי הגאולה.

בספר "מזקנים אתבונן" מבאר שם הסבר נפלא המבוסס על דברי מרן החתם סופר זי"ע: (מעובד ע"י כותב הדברים) כאשר נתבונן במשמעותן של המילים: "על אודות ישראל" וכי לא היה ברור ליתרו שכל מה שאירע היה בגלל עם ישראל? וכי יש הסבר אחר היכול להינתן לניסי יציאת מצרים?!

אלא נראה שהשׂיח בין משה רבינו לחותנו  לא היה כאן סיפור אינפורמטיבי רגיל; אלא שיעור ב"הבנה" כיצד מפרשים את התהליכים המתרחשים מול עינינו. מאיזה מבט סוקרים את האירועים ומפיקים מהם "מוסר השכל". זהו תוכן המילים שהתורה מדגישה: "על אודות ישראל". עם ישראל שהתהווה בתוך גלות מצרים. היה בעצם שבט קט שהתרבה במהירות בלתי נתפסת, בתוך אימפריה שהייתה המעצמה הגדולה בעולם.  מדינה המפותחת ביותר בעולם דאז. ומנגד עם ישראל, עם  צעיר החי ללא אדמה משלו, ללא צבא וכוח,  אלא גֵרים וזרים לאומה המצרית. וכשחשו המצרים מאוימים מהם, גזרו עליהם עבדות, סבל, והשפלה מהגרועים והאכזריים  שידע העולם עד כה. בדרך הטבע עַם זה היה אמור להעלם ממפת ההיסטוריה בתוך שנים ספורות.

לו היינו שואלים היסטוריון בתקופה ההיא איזה עם היה יותר מפורסם ומשפיע בעולם: ישראל או המצרים? לבטח האיש היה משיב בגיחוך למשמע השאלה המופרכת. הלא מצרים של דאז הייתה לפחות כמו ארה"ב ד-היום!   אך פתאום התרחש הלא יאומן בעליל, אומה זו ספגה מכות מהיבשה, מהאוויר, ומהים. ולבסוף ברגע אחד קרסה האימפריה המצרים לחלוטין אל קרקעית הים. ואותו שבט דל וחלש עד להחריד, שבט בלתי חשוב ומוכר, ירש את הכול! פתאום התברר, שכול שעמלו לא היה למען המצרים, כי אם למען ישראל!... כדי לקיים את הבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", היה צורך שהממלכה הגדולה שבעולם, תקדיש את כל כוחותיה ומשאביה- לקיום הבטחה זו.

זה היה א"כ ה"שיעור" שלימד משה רבינו את חותנו, כל גלגלי ההיסטוריה האינסופיים, אינם מתגלגלים אלא בכיוון אחד:" על אודות ישראל". כל המצאות הטכנולוגיה המודרנית, כל חידושי המדע של ימינו, לא נועדו באמת אלא למטרה אחת: לאפשר לנו לקיים את ייעודינו ואת תפקידינו. "לתקן עולם במלכות ש- ק- י וכל בני בשר יקראו בשמך".  יה"ר שיתקיים בנו: "כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאֶנּוּ נפלאות".