אילו היינו מתבקשים לתת דוגמאות למצוותיה של התורה, היינו נוקבים במצוות: שבת, תפילה, תפילין, יום כיפור, פסח, דיני אישות, מאכלים אסורים וכדומה. והנה ראה זה פלא, לאחר מעמד הר סיני אנו שומעים על זכויותיהם של העבד ושל האמה, על דיני נזיקין ושומרים, על החיוב שלא לצער גר, יתום ואלמנה, שלא לקלל אדם ושלא להטות משפט. כולם דינים שבין אדם לחברו, שלכאורה אינם מאפיינים את היהדות בדווקא, שהרי גם בקרב האומות מצויים חוקים דומים.

ההסבר הוא שדינים אלו הם לב ליבה של היהדות. מבטנו על יחסי אנוש אינו נובע רק מטעמים חברתיים או מרגשות. מניעים אלו נתונים לשינויים ולתנודות בהתאם לאופי החברה ולתנאיה. ההלכות שבין אדם לחברו מבטאות את המוסר האלוקי השריר והקבוע לעולם! הוא אינו נובע מיחסים חברתיים אלא מהאמת האלוקית.

קיים קשר הדוק בין המצוות שבין אדם למקום (לבורא) לבין המצוות שבין אדם לחברו. הן מהוות מסכת אחת שאינה ניתנת להפרדה. המזיגה בין המצוות הללו היא המביאה לשלמות ומקרבת את האדם אל מטרת חייו.

בתלמוד מסופר על הלל הזקן שבא אליו גוי וביקש ממנו שיגייר אותו. המשיך הלה וביקש שילמדו אותו את כל התורה "על רגל אחת". אמר לו הלל הזקן כלל: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

משמעות הדברים היא שקיום המצוות שבין אדם לחברו אמנם מהווה כניסה לעולם התורה הנרחב. רק כאשר נבסס את חיינו על יחסי אנוש נעלים ומתוקנים, על מידות נפש נאצלות ועל הכרת הטובה כלפי חברינו, נדע כיצד להתייחס גם לבורא, לתורתו ולמצוותיו. העיקרון – אחד הוא! מהמצוות שבין אדם לחברו נלמד לקיים את כל המצוות מתוך רגש של הכרת טובה לה' שהעניק לנו את חיינו ואת כל אשר לנו.

מאידך גיסא, אי קיום מצוות התורה נובע מאהבה עצמית, מהעובדה שהאדם שואף למלא את רצונותיו האנוכיים, העכשוויים. אם יתגבר האדם על המכשולים ויפרוץ צוהר בחומת האנוכיות שבנה סביב עצמו, אם יביט על הזולת בעין טובה ויחפוץ בלב שלם בחברתו, ייפתח לבו גם לאהבת הבורא.

שני לוחות הברית צמודים היו זה לזה. בלוח הימני נכתבו המצוות שבין אדם למקום, ובלוח השמאלי – המצוות שבין אדם לחברו. שני לוחות אלו תואמים הם בגודלם ובצורתם. ללמדנו שאין כל אפשרות להפריד ביניהם או לנסות לקיים רק את מצוותיו של לוח אחד ללא חברו.

מיד לאחר מתן תורה בחר הבורא להשמיע את דיני ממונות ונזיקין, ואת זכויות הגר, היתום והאלמנה, כי באופן זה נשריש בליבנו ונטמיע בתודעתנו את היסוד הגדול של היהדות: עבודת ה' בשלמות כורכת את שני הלוחות יחדיו, את הדינים שבין אדם לקונו ואת הדינים שבין איש לרעהו וכולם מהווים מזיגה אחת.

בתפיסת העולם האנושית, זו שמחוץ לתורה, המצוות שבין אדם לחברו אינן נחשבות כחובה, אלא כמעשים של רשות ושל 'לפנים משורת הדין'. לעומת זאת, ביהדות מצוות אלו הן חובה מוחלטת, ואין הן פחותות בדרגת המחוייבות שלהן מהמצוות שבין אדם למקום. לדוגמה, במצוות גמילות חסד על ריבוי גווניה: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה ולוויית המת, מחוייב כל יהודי לא פחות ממצוות תפילין או שבת.

התפיסה המעלה על נס את טוב לבו של האדם ורואה באדם וברצונו הטוב את חזות הכל, עלולה לגלוש לסגידה לאדם על מגרעותיו ועל חולשותיו, ולהופכו לפסגה שאין למעלה ממנה. רק מי שמכיר בכך שעבודת האלוקים על כל ענפיה הינה הציר המרכזי בחיי האדם, אינו משלים עם חסרונות אנושיים, והוא שואף לתקנם במקום להנציחם או להעלותם על נס.

עינינו רואות לא אחת את הקרבנות הרבים שמקריבות כיום חברות נאורות ומתקדמות על מזבח חופש הפרט. בחברות אלו אין מקום לצוות על הימנעות מאיסורים, כדוגמת נקימה ונטירה. לדעתם, "זכותו" הבסיסית של כל יחיד היא לשנוא כל אחד כאוות נפשו, כשם שהוא רשאי גם לאהוב את מי שיחפוץ. על אחת כמה וכמה שבחברות אלו אין מקום להטלת מגבלות על הציבור, ואין מקום לאסור דיבורי רכילות או לשון הרע. כמו כן, אין להטיל מגבלות על רצונות כחמדה ותאווה. רק התורה המתבססת על ההנחה שהקב"ה עומד במרכז ההוויה והתודעה, רואה תופעות אלו בחומרה. זאת מאחר שבכל אלו קיימת המגבלה הבסיסית של הבלטת האדם ודחיקת רגלי השכינה.

לעומת כל אלו אהבת הזולת מסוגלת לפרוץ את חומת האנוכיות, להגביר את מידת הכרת הטובה ולהפנות  את האדם לאהוב את בוראו אהבת אמת.