ערב שבת "שירה" תשע"ה כשעה לפני כניסת שבת המלכה. עברתי במסדרון המחלקה הפנימית בבית הרפואה "מעייני הישועה"  בדרך לביקור בן משפחה, בעוברי ליד חדר "טיפול נמרץ" יצאה אחות במרוצה ובקשה מן הסובבים  "להשלים מנין" ליד מיטתו של אחד החולים. "מנין" זה לא נועד לתפילה רגילה כי אם ל... "יציאת נשמה". כידוע ישנו עניין גדול ללוות את הנשמה ביציאתה מזה העולם במניין יהודים האומרים את הפסוקים המיוחדים לכך. החולה היה במצב גסיסה, כששום בן משפחה אינו שוהה לצדו. זכינו אנו להיות עמו ברגעים גדולים אלה. האחות חילקה לסובבים דפים ובו כתובים הפסוקים והתפילות. והסבירה לכולם: ראו, כעת החולה ב"קריסת מערכות", הגרף במוניטור משתולל, וודאי אתם נוכחים  בעליות ובירידות החדות, כאשר המספרים המעידים על לחץ דמו יגיעו למדד הנמוך מ-20 דעו שאלה הם ה"רגעים האחרונים" אז יש לאמור "שמע ישראל" וכו' . וכך כשמניין יהודים סובבים אותו מקבלים עול מלכות שמים - קוראים ברגש קריאת שמע, יצאה נשמתו  וחזרה ליוצרה. 

למדנו מרבותינו שיהודי צריך להפיק "מוסר השכל" מכול הנקרה בדרכו, ידעתי כי לא לחינם זימן אותי  הקב"ה לאירוע זה. נזכרתי ב"רשימת הבקשות" שביקשתי מהקב"ה לקראת "ראש השנה" דאז, התפללתי לשנה רגועה, שלווה ופסטורלית, ללא כול קשיים ונפילות!....  במעמד זה למדתי שב"ה בקשתי לא התקבלה!... הגרף שבמוניטור הראה לי, שכול עוד האדם חי יש לו עליות וירידות, עליות גבוהות מאד, וירידות לעיתים עד כמעט תחתית המוניטור. אך יש כל הזמן תנודתיות. רק לאחר יציאת הנשמה ראיתי בגרף קו ישר ורגוע ... ולזה קוראים: מוות! החיים הם כ"מוניטור" דינמיים ומלאי תנודתיות. עלינו רק לזכור: כאשר אנו נמצאים במרומי הגרף  לא להסתחרר!  וכאשר חלילה נמצאים בתחתית המוניטור לא להישבר! עוד יבואו ימים טובים מאלו.  

לקראת סוף פרשת "משפטים" מציינת התורה שמשה רבינו כתב בתורה מבראשית ועד מתן תורה ואת מצות שנצטווו ב"מרה" וקראם בפני העם כפי הנאמר:  "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."

כידוע נאמרו בחז"ל דברים גבוהים ונשגבים בגודל מעלתם של  ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. כפי הנאמר במסכת שבת( פ"ח) " דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". עוד נאמר שם בגמרא:  "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני "רז" (סוד)  זה שמלאכי השרת משתמשין בו." כן מובא שם מדרש נוסף: "אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: "כתפוח בעצי היער" וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע", מדרש נוסף נאמר שם: "בשעה שהקדימו לפניך "נעשה לנשמע" קראת להם: "בני בכורי ישראל".  שבחים נוספים ונשגבים נאמרו בחז"ל בעניין זה.

יש להתבונן מהו גודל המעלה בהקדמת ה "נעשה" ל "נשמע"? התשובה נעוצה בדברי המשנה  : "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט) שואל ע"כ רבינו יונה: איך ייתכן מצב שמעשי האדם יהיו מרובים מחוכמתו? הרי בשביל לקיים מצווה מוכרח לדעת קודם איך לקיים אותה וממילא ה"נשמע" חייב להקדים ל"נעשה"!

מתרץ רבינו יונה: דברי התנא "שמעשיו מרובין מחכמתו" אין כוונתם למעשים בפועל אלא שיקבל האדם על עצמו לעשות את כל מה שיורו החכמים וממילא גם אם לא עשה בפועל - נחשב לו כאילו עשה. יוצא אם כן שאם האדם מקבל על עצמו לקיים את כל התורה, למרות שאינו יודע עדיין את פרטי המצוות, נחשב לו כאילו קיים אותה בפועל ומקבל שכר כאילו עשה. הוא הדין בנידון דידן: המעלה הגדולה שבאמירת "נעשה ונשמע" היא בכך שעם ישראל קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה' ומיד קיבלו שכר כאילו עשו בפועל.

אלא שיש לברר מהו אותו "רז" כה נשגב שמשתמשים בו מלאכי השרת המסתתר מאחורי ה"נעשה ונשמע"? הלא אצל מלאכי השרת אין אפשרות לעולם שיתקיים בהם  "נעשה" בפועל?!

מבאר כ"ק בעל "המאור עיניים" זי"ע את עניין "הקדמת" ה"נעשה" ל"נשמע" והשפעתו לדורות:  כידוע ישנו לכול יהודי באשר הוא זמני עלייה וזמני ירידה. חלופי זמנים אלו רמוזים בנאמר בספר יחזקאל: " וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.(א' י"ד) פסוק טמיר זה נאמר על התנהלות המלאכים והשרפים בעולמות העליונים, אך  על דרך ה"חסידות"  יש ב פסוק טמיר זה רמזים למהלך חייו של היהודי בזה העולם, עניין ה "רָצוֹא וָשׁוֹב" הוא מסמל  את זמני החִיות המורכבים מעליות וירידות, כך הוא סדר הבריאה! אחר כל עלייה באה ירידה. ואח"כ שוב עליה. רצוא' - היא הכמיהה למעלה; 'שוב' היא הירידה למטה.

על תנודתיות זו מבארים בעלי החסידות , שורשה נעוץ במאבק האין סופי שבין הנשמה שבאדם לגוף שבו. נשמת האדם הינה "חלק אלו-ק ממעל ממש". היא הורדה לעולם-הזה ממקום גבוה ביותר, שם הייתה דבוקה באורו האין-סופי של הקב"ה. זו ירידה עצומה מבחינתה - "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". מובן אפוא, שאין לנשמה אלא שאיפה אחת עצומה - להתנער מהגבלות העולם הגשמי ולהגיע למירב הדבקות בקב"ה. אהבתה הגדולה של הנשמה לבוראה והמשיכה שהיא נמשכת למעלה, זהו ה'רצוא' שלה. והיא צריכה להתמודד מול גוף חומרי ותאוותני המושך כל הזמן כלפי מטה, לארציות ולחומריות. התמודדות זו מצערת ומכאיבה לנשמת אלוק-ה  ממעל,  לו זה היה תלוי בה  בנפילה הראשונה של האדם היא הייתה עוזבת אותו לנפשו....אך רצונו של יוצרה הוא שתישאר בתוככי האדם ותאבק על אישיותו   כפי הנאמר: "על כורחך אתה חי", כי ירידתה של הנשמה למטה, הרי היא מנוגדת לרצונה העצמי, היא באה על-כורחה ושלא ברצונה. הירידה הזאת היא ה'שוב' - שהנשמה נאלצת לוותר על שלמותה האישית ועל מה שנראה שטוב לה, והיא יורדת לעולם הגשמי ומתלבשת בגוף חומרי, משום שזה רצונו של הקב"ה.

חיי הנשמה סובבים אפוא סביב הציר הזה של 'רצוא ושוב'. מצד אחד יש בנשמה כמיהה עזה לרוחניות, לטוהר, לקדושה, והיא שואפת להתנתק מחומריות העולם ולדבוק בקב"ה על-ידי התמסרות מוחלטת לתורה ולתפילה. מצד שני יש בה הכרה בתפקיד שהוטל עליה - לקדש את העולם על-ידי קיום המצוות בתוככי הגוף החומרי. כאשר היהודי זוכה להחדיר את נשמתו לעשייתו החומרית מתקדש שם שמים על ידו. כך נוצרת המחזוריות הזאת של ה'רצוא ושוב', כאשר לאחר רגעי התעלות ודבקות, באה התמסרות לפעילות בתוך העולם, וממנה חוזר האדם לדבקותו בה' ולעיסוק בתורה ובמצוות, וחוזר חלילה.

מול הנשמה מתייצב השטן על כול שלל כלי מלחמתו, המפתים את  האדם להמשך כלפי מטה! בהתמודדות זו לעיתים יש הצלחות, ולעיתים כישלונות צורבים. לאחר הכישלונות בא השטן ומשכנע את האדם שאבדה תקוותו... ונשמתו חלילה התנתקה ממנו לחלוטין. באים חז"ל ומלמדים אותנו שהכוח להתמודד עם אותם נפילות הוא : "אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד') דהיינו כאשר תזכו להיות דבוקים בהשי"ת  בכול הזמנים כולל זמני ירידה ונפילה! הידיעה הברורה  שאין זמן ומצב שבו ננעלו הדלתות בפני היהודי החפץ לשוב אל אביו שבשמים. אזי יזכה הוא ל -"חיים כולכם היום". חיים שיש בהם חִיות.  יסוד זה הוא עיקר קבלת התורה, שישראל יהיו תמיד דבוקים בקב"ה אפילו בזמן ירידה. וזהו ה"רז" של הקדמת נעשה לנשמע, היינו ש"נעשה"  גם כאשר אנו לא במצב של: "נשמע"!  שאוזנינו ולבינו לא בדיוק קשובים לנשמתנו... אנו נמצאים במצב חשוך ואפל, אך אנו לא מותרים על "נעשה" גם בלא לב ורגש. מתוך מטרה שבדבקותנו  במעשים-המצוות, יתעוררו הלבבות ונזכה לעלות מחשיכה לאורה. אח"כ באה מדרגת: ה"נשמע" שהיא המדרגה היותר גבוהה של דבקות בהשי"ת בזמן עלייה.

זוהי גדלותם של ישראל אשר הקב"ה התפאר בהם על כך שהקדימו "נעשה לנשמע", שהשיגו האמת שלעולם יהיו דבוקים בהשי"ת אפילו בזמן חשכה.

על דברים נפלאים אלו מוסיף בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע, שיש שתי בחינות של דבקות בקב"ה, יש דבקות מתוך 'גדלות', כאשר יהודי מדגיש את גדלות הבורא ומתענג על השם. ויש דבקות בהשם מתוך 'קטנות', כאשר יהודי נמצא בשפל המצב, ודווקא מתוך הכרתו את מצבו השפל והירוד, הריהו מתבטל לגמרי להשי"ת. בבחינת: "לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי." (מלכים א' כ"ד) שזהו גם כן בחינת דבקות בהשם מתוך קטנות. זוהי תכלית קבלת התורה. ומכאן גודל המעלה בזה שהקדימו: "נעשה לנשמע" שהגיעו על ידה לכול המדרגות הגבוהות, ובעבור זה קראם הקב"ה: "בני בכורי ישראל" וכאומרו: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו", כי מלאכי השרת דבוקים תמיד בהשי"ת ולא שייך אצלם כלל הפרש בין חשכה לאורה ובין מצבים שונים, ותמיד בטלים הם לגמרי להשי"ת, שאין בהם ישות נפרדת כלל וכלל. מכאן ההתפעלות של: "מי גילה רז זה"?! שבני ישראל קבלו על עצמם שיהיו דבוקים בו יתברך תמיד בחשיכה כאורה כדוגמת מלאכי השרת.

יהי רצון שנזכה לקיים את הכתוב: "ואתם הדבקים בד' חיים כולכם היום".