כבר מקדמת דנא, בזמן אברהם אבינו, ניתן דגש לתובנה שהקרבת הקרבנות מהותה היא התקרבות לה', כניעה לפניו והשתחויה לפני הדר גאונו.

בפרשת עקידת יצחק (בראשית כ"ב, א'-י"ט) מבואר שאברהם אבינו הלך במשך שלושה ימים עם יצחק בנו ושני נעריו להר המוריה. ביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק ואמר לנערים (בראשית כ"ב, ה'): "שבו לכם פה... ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם".

במילה "ונשתחווה" הגדיר אברהם את תפיסתו הרוחנית להבנת המושג קרבן. ההשתחויה היא כניעה הן של רוחו והן של גופו של האדם לפני ה'. הקרבת קרבן משמעותה לא רק זביחת בהמה או הקטרת איבריה. הקרבן מבטא בפנימיותו את הקרבת האדם, מביא הקרבן עצמו. חלבו ודמו של האדם המקריב כאילו מוקטרים על המזבח יחד עם הקרבן המוקרב בפועל. תמצית הקרבת הקרבן היא כניעת המקריב לפני אביו שבשמים. כשאברהם התבטא: "ונשתחווה", כוונתו היתה שנעבוד את הבורא מתוך כניעה וקבלת עול מלכותו.

תפיסת הבאת קרבן אצל אומות העולם היא כפי שאמר בלעם לבלק (במדבר כ"ג, ג'): "התייצב על עולתך". לדידם, האדם המקריב ניצב זקוף קומה מבלי לנסות לכופף את גאוותו. על פי הבנתם, הם מנסים לרצות את אלהיהם בהביאם לפניו תשורה משלהם. אך זוהי טעותם, כי הכל של הבורא ואין הם מעניקים לו מאומה.

עקרון זה של כניעה עולה גם מהפסוק (תהלים נ"א, י"ט): "זבחי אלוקים רוח נשברה". אם האדם מבין עקרון זה, עשויים קרבנותיו להוות מכשיר חשוב להתקרבותו אל הקב"ה. לעומת זאת, בהעדר גורם הכניעה מן הקרבן, אין הקרבן משיג את מטרתו. לא בבקר ובצאן החפים מכוונת המקריב, חפץ הקב"ה. רצונו בהכנעה של האדם המבקש להתכפר.

כאשר האדם חוטא, נפרם אריג עדין בנפשו, הקשר שהיה קיים עד כה בינו לבין בוראו, ניתק בחלקו. החטא הוא החטאת המטרה. החטא הוא פעולה של היצר וכניעה לו. אדם שחווה אחדות, רוממות ושלמות, חש בעקבות עשיית החטא שהמעשה הנואל הרחיק אותו ממטרת חייו, מהקירבה ליוצר נשמתו.

למענו של אדם זה מוקרב הקרבן, ובאמצעותו יכול הוא לזכות שוב להתקרבות אל תכלית חייו. הנשמה זקוקה להתקרבות מחודשת על כל רבדיה, רגישויותיה, דמיונותיה ומחשבותיה.

בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף השואפים למילוי הרצונות הגשמיים לבין כוחות הנפש המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף. תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני שבקרבו. התגברות כוחות החומר עלולה לגרום להדרדרות נוספת, שהרי "עבירה גוררת עבירה".

הקרבן הוא התיקון של אדם המשתוקק ליצור מחדש את האחדות עם הבורא, את האחדות שנפגמה.

הבהמה שמקריב האדם מסמלת את הכח הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט, נזרק דמו על קרנות המזבח ובשרו מוקטר על גביו. הדבר מהווה ביטוי לרצונו של המקריב לבטל את הכח הבהמי המצוי בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל יישותו לשירות הבורא. הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי המבטא נכונות פנימית זו לעשיית צעדי היטהרות וזניחת חיי הנהנתנות שהביאו להידרדרות.

כאשר עומד האדם ליד קרבנו ורואה את אשר נעשה לבהמה, הוא מבין כי פעולות הזביחה וההקטרה היו צריכות להעשות בגופו הוא, אלא שהבורא ברחמיו המיר אותו בבהמה המוקרבת.

פעולותיו של האדם נעשות בשלשה רבדים: במחשבה, בדיבור ובמעשה, ולכן כאשר יביא האדם קרבן, עליו לסמוך תחילה את ידיו על הקרבן – כנגד מעשה החטא, להתוודות על חטאו כנגד הדיבור, וכנגד כלי המחשבה והתאווה - יישרפו הקרב והכליות של הקרבן (כמו שנאמר: 'כליות יועצות'). כמו כן יש לשרוף את כרעי הבהמה שהם כנגד ידיו ורגליו של האדם שבהם הוא ביצע את חטאו וגם רץ לקראתו. עליו גם לזרוק את דם הקרבן על המזבח כנגד דם נפשו. בעשותו את כל אלו, עליו לחשוב כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וחסד הבורא הוא שלקח ממנו קרבן בתמורה, בבחינת "נפש תחת נפש".