מעשה היה לפני שנים רבות, אחד מחשובי חסידי 'קרלין' שעלה לציון רבו רבי ישראל  מסטולין זי"ע בפרנקפורט שבגרמניה, מקוצר הזמן נאלץ להישאר בשבת בעיר, תר אחר בית כנסת, ומצא בית כנסת פעיל המונהג ביד רמה לאורם של רבני קהילות "אשכנז". ניגש בערב שבת לרב המקום ובקשתו בפיו: מכיוון שהינו חסיד קרלין  ודרכם בקודש להתפלל בקול גדול, אך מכיוון שאין זה סגנונם של אנשי הקהילה  הוא חשש  שאם יתפלל  כפי שהוא רגיל בקרלין, הוא ימצא עצמו אחר כבוד מחוץ לכותלי בית הכנסת... ע"כ בקשתו לקבל 'אישור' מהרב המאפשר לו לצעוק בתפילתו כאוות נפשו!... הרב סרב לחלוטין לבקשה ! והבהיר לו שכאן בבית כנסת מתפללים בסדר מוקפד, ברוגע, ובנחת.

התכרכמו פני החסיד הלז, הוא החליט שלא לוותר על מנהג רבותיו, לפיכך יצא לשדה והתפלל  בהתלהבות ובשׂרעפי אש קבלת שבת וערבית . בתפילת שחרית נזקק  לבית כנסת לקריאת התורה. הפנים את הגזירה שעליו לנצור את קולו. במאמצים כבירים ברך בלחש יחסי את תפילת: "ברוך שאמר", אך כשהגיע ל "נשמת כל חי"... כבר לא יכול היה לנצור קולו ופתאום נמלטה מפיו זעקה אדירה שהרעידה את חלונות בית הכנסת: " נ ש מ ת  כ ל- ח י " ... הביט בפני המתפללים... והתעשת ושב להנמיך את קולו. בסיומה של התפילה, ניגש אל הרב והתנצל על ההתפרצות. הרב למרבה ההפתעה לא הבין על מה ההתנצלות, אדרבא: "מאד התרגשתי מתפילתך החמימה והנלהבת!", הגיב הרב.  החסיד הופתע למשמע התגובה, ושאל: א"כ מדוע אמש סירב הרב לתת לו אישור לצעוק?! השיבו הרב: "הטעם שסירבתי הוא מפני שאיני מוכן לספוג  צעקות 'מוזמנות' מראש... אך התלהבות המתפרצת תוך כדי תפילה היא חיובית מאד!! "

פרשתנו פותחת בפסגת האירוע המכונן ביותר בחייו הרוחניים של עם ישראל במדבר והיא: "חנוכת המשכן". היום 'השמיני' למילואים הינו היום, שממנו והלאה, מתחיל עם ישראל להקריב קרבנות להשם יתברך באופן מסודר, כפי ציוויו של הקב"ה. מכאן ואילך, מתחיל עידן חדש של קשר מיוחד בין הקב"ה לבין עם ישראל, באמצעות הקרבת הקרבנות במשכן, בבית שהקב"ה משכין בו את שכינתו. תחילה מצווים אהרון ובני ישראל  להקריב קרבנות ביום חנוכת המשכן. קרבנות אלו מהווים פתיחה לכל הקרבנות, האמורים להיות קרבים מכאן והלאה.

וכה נאמר: " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְך עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת... וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ד' " (ויקרא ט' )

לאחר הפירוט הקורבנות שנצטווו בם ישראל להביא אל משכן השם, מוסיף ומצווה  משה רבינו  את עם ישראל , שכדי שיֵרָא אליכם 'כבוד השם'  צריכים ישראל  לעשות את: "הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' ". אלא שדא עקא לא מפורש בכתובים מהו "הַדָּבָר" שעליהם לעשות.

נאמר על כך בספרא:

" אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת, ובעצה אחת, לשרת לפני המקום!  כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם", מפני מה? "כי אני השם אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים",(דברים י' י"ז) עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד השם".

יש להתבונן בפשר הדברים, מה נדרש מהם 'כעת' לעשות הלכה למעשה בהתמודדות עם "היצר הרע" הלא זאת עבודת חיים של כל יהודי באשר הוא?! 

דברי המדרש מתבארים ע"י האחרונים בכמה מהלכים, ננסה להציג שלושה מהם.

המלבי"ם מבאר: ויאמר משה זה הדבר אשר צווה השם תעשו. לא ידענו מה צווה שיעשו הם, והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו. ופירשו בספרא בדרך הדרוש, שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול, שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית מקדש הקטן, שהוא הלב אשר שם משכן כבוד ה' כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול כן יזבח כל איש כוחות נפש המתאווה והמתעורר 'מסטרא דבעירא' שהוא היצר הרע על מזבח הקטן להעבירו על ידי אש אהבת השם שלהבתיה, עד שייחד כל כוחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד... ואם עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד השם" לשכן כבוד בתוככם.

כלומר אמנם סילוק יצר הרע אינו נזכר במפורש בפסוק אך ניתן בכל זאת ללמוד עליו מן הפסוק. "הדבר אשר צוה השם"  שכל איש מישראל צריך לזבוח "כוחות נפש המתאווה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע" על המזבח הקטן שבליבו, ולהעבירו "על ידי אש אהבת ה' שלהבתיה, עד שייחד כל כוחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד".

בעל ה "משנה שכיר" רבי ישכר שלמה טייכטאל הי"ד  מבאר  על פי ה"פרי מגדים" המדייק בלשון חז"ל: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" מדוע נאמר "יצרו" ולא "הכובש את היצר הרע"?! ומבאר שישנם שני סוגי יצר הרע. יש את היצר הרגיל שנוצר ע"י הקב"ה, כדי  לאפשר ליהודי את הבחירה וע"כ מפתהו לרע. ולאדם ניתן הכוח והעוצמה לגבור עליו.  אך יש את היצר הרע שנוצר ע"י האדם, וזאת בעקבות התפתותו ונפילתו בתהומות החטא, אזי כעת יש את היצר שנוצר מן החטא עצמו, והוא נדבק בו, מלפפו, ומשדלו לחטוא שוב ושוב רח"ל.  וזה הבחינה של: "עבירה גוררת עבירה". לגבור עליו צריך מאמצים מרובים, חזקים, ועקשניים. ע"כ נאמר: "הכובש את יצרו " שנוצר מן האדם.  נאמר בפסוק: "קח לך עגל" ומבארים חז"ל שהוא נועד לכפר על: "חטא העגל", לתקן את אשר עוותו,  ע"כ הוסיף משה רבינו שלא די בקרבנות לחוד, כי אם עבודה רבה להילחם בייצר שנוצר ע"י האדם, ב"עבירה גוררת עבירה". וזה יעשה ע"י הכרה באחדות השם, ובאחדות עם ישראל.         

אך רבינו הנצי"ב בביאור: "העמק דבר" מלמדנו ביאור מחודש ומפליא ואקטואלי... וז"ל:   "זה דרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא! וגם מה שייך לכאן המקרא: "כי ד' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים..." ?  והעניין, כי כבר היה בימי משה כַּתּות בישראל, שהיו להוטים אחרי אהבת השם אבל לא ע"י גבולים שהגבילה התורה וכאשר יבואר באורך בפרשת: "קרח" שזה היה 'עיקר' החטא של מאתים וחמשים האנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע"י תשוקה קדושה זו להשיג אהבת השם ע"י הקטורת, אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה, שרק אהרן ובניו יקטירו...

והנה כבר ידע משה רבנו, שכּתות כאלה 'מתנוצצות' אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ... אלא שהבין משה ד-מכל מקום יש בלב כמה אנשים... מה שאי אפשר להגיע אליו אלא בעת שנצטווו על זה, בשביל זה אמר משה לישראל, כי לא כן הדבר, אלא "אותו יצר הרע העבירו מלבכם" – שגם זה התשוקה, אף על גב שהיא להשיג אהבת השם בקדושה, מכל מקום, אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות גדולי ישראל בזו התשוקה!!!

ממשיך הנצי"ב: "ואמר להם משה טעם לדבר, "ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום" – פירושו: אם תשׂימו דעתכם לדרך התורה – תלכו הכל בדרך אחת ובעצה אחת; מה שאין בך אם נבקש אהבת השם שלא בדרך התורה, ותהי תורה כל אחד בידו ויהיו אגודות, אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון השם וכבודו יתברך!.וזה שמסיים "כשם שהוא יחידי בעולם – כך רצונו וכבודו שתהא עבודתם מיוחדת לפניו".

אסמכתא לדבריו מביא הנצי"ב: "והביא ה"תורת כהנים" יסוד לזה הדרוש, מהא ד-כתיב: "כי ד' אלוקיכם הוא אלוקי..."  וסיפא ד-קרא: "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", מקשה ע"כ הנצי"ב מה פשר החידוש שהקב"ה לא יקח שוחד: "ואי אפשר לפרש שוחד ממון או שוחד דברים לפני הקב"ה?! או אפילו הרבה מעשים טובים, שזה אינו בכלל שוחד! ד-כל מה שביד אדם לעשות לטוב, הרי זה מחוייב, ואם כן אינו שוחד? אלא על כרחך: ("השוחד" הוא) "מסירות נפש" ודבקות נעלה, באופן שנאמר:  "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהילים קט"ז ט"ו)  מכל מקום, אם הוא שלא על פי התורה, אינו עולה לרצון כל כך ויהיה נענש על זה!!... ובזה שייך לומר: "שלא יקח שוחד" היינו שנותן נפשו על אהבת השם, ועל כבודו יתברך באופן שאינו מחויב בזה, ואין לך שוחד גדול מזה!  ובא משה רבנו בשעה המוכשרת לכך, להגיד לאדם ישרו, אשר רק: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" ולא ע"י דרכים אחרות. איש כפי רעיון לבבו. כן ביארנו מאמר חז"ל בתורת כהנים על המקרא הנפלא הלזה."

מסופר שפעם הגיעו אל ביתו של מרן הרב מטשעבין זי"ע קבוצת 'קנאים', הרבנית פתחה את הדלת  ושאלה למבוקשם, הם בקשו את חתימת הרב לאחד ממאבקיהם, הרב סירב לקבלם, והסביר לרבנית שאין מושג כזה: "קבוצת קנאים"!  קנאי, הוא יהודי יחידי ירא שמים שבוערת בו קנאת השם. ובמקרים מסוימים בלבד הוא מגיב בקנאות. אך קבוצה 'מאורגנת' לענייני קנאות, כל מניעיהם הם הכול, חוץ מיראת שמים ומידות טובות.