הרב ש. אברך ת"ח, שרך את רגליו מבית החולים לעבר תחנת האוטובוסים.  מאחוריו שעות מתישות של טיפולים כואבים ומורכבים שנעשו לבנו הקט, ועתה יוצא הוא בדרכו אל בית המדרש. והנה חלף לו האוטובוס על פניו, משמעות הדבר שעליו להמתין כחצי שעה לאוטובוס הבא,  בחום המהביל של שיא הקיץ.  אל התחנה המיותמת מתקרב קשיש המוכר כאחד מצדיקי ירושלים, הוא פונה אליו בשאלה אם כאן עוצר האוטובוס המוביל לשכונתו. עונה לו ש. בצער:" אכן כן, וכעת ממש הוא עבר, הפסדנו אותו, עלינו להמתין לבא". האיש הצדיק הביט בו  ואמר: "אני כבר שישים שנה נוסע באוטובוס בעיר, ומעולם לא הפסדתי אוטובוס! כך גם היום! דע לך: ליהודי מאמין אין מושג כזה- "הפסדתי אוטובוס!" וזאת מפני שנסיעה זו, בזמן הזה, לא הייתה בעבורו. הכול לפי התוכנית של אבא שבשמים."  מעשה זה סיפר לי האברך בסיומה של ההרצאה שזכיתי למסור השבוע בקייטנת "עזר מציון" בבית קיי שבנהריה. הוא סיפר שמילים ספורות אלו נותנות לו כוח לשמור על 'שמחת חיים', להתמלאות בתקווה לרפואת בנו היקר בתושח"י.  

בהפטרת  פרשת בלק, פונה הנביא מיכה לעם ישראל ומפרט את בקשתו של  הקב"ה: "עמי, זְכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות השם" (מיכה ו-ה)   מדברי הנביא אלו, אנו למדים שיש מצוה מדברי קבלה: לזכור  ולא לשכוח לעולם, את  המשא ומתן שהיה בין בלק מלך מואב לבלעם הרשע, אשר במחשבתם הרעה זממו לאבד חלילה את עם ישראל.

החיד"א ב"עבודת הקודש" חידש שיש להוסיף על שש הזכירות שאנו מזכירים בכל יום, גם את הזיכרון של מעשה בלק ובלעם: "והריני מקיים מצוה, לזכור שהציל השם את אבותינו מבלק ובלעם, כמו שנאמר, "עמי זכר נא" וכו'. (כף אחת כ"ה ט')

בזוהר הק' אנו מגלים דברים נפלאים ביותר בחשיבות זכירה זו. וכה דברי הזוהר הקדוש:  (מתורגם) "אמר רבי יוסי, אמר להם הקב"ה לישראל, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב, ווי שאנחנו צועקים בכל יום, ואנו גועים ובוכים:  "זכור ה' מה היה לנו,"- "זכור ה' לבני אדום" ואין הקב"ה רוצה להשגיח עלינו, (והטעם לכך כי), הקב"ה אמר לנו: בבקשה, זכור נא מי יעץ בלק מלך מואב, אין נא אלא לשון בקשה, ואנו לא משגיחים בו, כמו כן אנו צועקים, זכור ה' מה היה לנו, זכור ה' לבני אדום, "זכור עדתך קנית קדם"- "זכרני ה' ברצון עמך", ואין הקב"ה רוצה להשגיח עלינו". (בחוקתי קי"ב)

נמצאנו למדים מדברי הזוהר הקדוש, שדברי הנביא הם לא רק בקשה גרידא, כי אם דרישה! כי אם אנחנו לא נענה  לבקשה, או אז יתעלם ,חלילה, הקב"ה מכל מיני זכירות שאנו מבקשים מהקב"ה לזכור אותם: "זכור ה' מה היה לנו", וכו'.

יש להתבונן בפשרה של הבקשה לזכור דווקא את הנס של אי קיום זממם של הרשעים בלק ובלעם, בעוד שכול ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בניסים גדולים לא פחות! הנה כאן כביכול ממש מבקש הקב"ה מעמנו: "זכור נא"?!

 כן יש להתבונן בדברי הגמרא  בברכות בעניין זה: " אמר רב יהודה בר זבידא, ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע! ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור... שואלת הגמרא שם מדוע היה כה חשוב לחז"ל לקבוע פרשה זו כחלק מקריאת שמע? אמר רבי יוסי בר אבין, משום ד-כתיב בה: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".(במדבר כ"ד ט')  ומפרש רש"י  את הקשר בין פסוק זה לקריאת שמע: "ד-דמי ל-"בשכבך ובקומך", שהקב"ה שומרנו, בשכבנו ובקומנו, לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא".

כלומר, בפסוק זה: "כרע שכב כארי", מתאר בלעם הרשע את חשיבותו ועצמתו של עם ישראל בעיני הקב"ה. ובכך יש דמיון למה שנאמר בפרשה ראשונה של קריאת שמע : "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", מכיוון שהקב"ה שומר עלינו שנוכל לשכב ולקום בשלוה כמו האריה והלביא, שכל בעלי חיים חוששים להפריע את מנוחתם. מקשה ע"כ הגמרא שם אם כן יאמרו נא רק הפסוק: "כרע שכב כארי" ולא יותר, ובזה הרי אין טורח הציבור?

מתרצת הגמרא: "גמירי כל פרשה ד-פסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן". כלומר, אכן, מצד הסברא היה מקום לקרא פסוק זה, אלא שיש כלל,  שלנו יש לנו קבלה שאת צורת הקריאה של קריאת שמע, אנו קוראים כפי שלמדנו משה רבינו, וע"כ כל פרשה שלא הפסיקה משה רבינו באמצע אסור להפסיקה. (י"ב: )

האם פרשת בלק-בלעם עולה על כול נסי המדבר עד כדי קביעתה כחלק מהתפילה בפרשת קריאת שמע?!

כדי לנסות להבין סוגיה זו עלינו להתבונן בדברי הגמרא שם ( ז') בביאור הפסוק: "למען דעת צדקות השם", אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט!! (לשון סגי נהור) והיינו ד-קאמר ליה בלעם לבלק: "מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעום לא זעם השם", (שם כ"ג ח') מלמד שכל אותן הימים לא זעם, וכמה זעמו רגע... שנאמר: "כי רגע באפו חיים ברצונו". (תהלים ל-ו)  רש"י מבאר את דברי הפסוק:" לא זעם השם" –"אני אין כוחי, אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, והוא  לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך".

כלומר, בלעם הרשע שעליו נאמר: "יודע דעת עליון", קיבל כוח שמימי לקלל ולהזיק. עיקר כוחו היה ביכולתו  לכוון את השעה שבה 'מידת הדין' שולטת בעולם, וזה חוק מחוקי הבריאה שקבע הקב"ה. ולזמן מתוח זה המתין וציפה כדי לקטרג על עם ישראל.  וברור לכול שאם לא היה מקום לקטרוג זה, לא היה כאן נס. אלא שכנראה היה גם היה... לבלעם הייתה קופה מלאה של קטרוגים איומים ונוראים על עם ישראל. ולו חלילה היה מצליח לכוון לשעה זו, אזי עם ישראל כולו היה בסכנה קיומית. אלא שהקב"ה בחמלתו ואהבתו לעם ישראל שינה  את חוקי הבריאה!! וזהו עוצם הנס, שינוי חוקי הבריאה למען עם ישראל.

אך יש להתבונן: הלא התרחשו עוד ניסים שהם שינוי חוקי הבריאה בתקופת המדבר, כמו: פתיחת פי האדמה בבליעת קורח ועדתו, ירידת המן, בארה של מרים, וכו', מהו א"כ הנס המיוחד והחריג בקללת בלעם, שהצריך להכניסו להיות חלק מ-"קריאת שמע?!

נראה שיסוד הדברים נעוץ בדברי בעל ה"חתם סופר" זי"ע בסוגיה זו: "ויש לי לעורר בדבר אחד, הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו 'עדי ראיה' חוץ מפרשת בלעם, כי כל מופתי מצרים ומִדְבַּר את הכל ראו עינינו, ונעשה לפני שישים ריבוא, ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה... ואין האבות מנחילים שקר לבניהם!! והווה ליה כאלו ראינו בעינינו!   

ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בגן עדן והמבול והפלגה, כבר כתב רמב"ן בספר דרשות הרמב"ן, הרי אדם הראשון ראה עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה גן עדן וגירושו, והוא דיבר פה אל פה עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו ע"ה, כי בן חמישים היה יעקב כשמת שם, וקיבל ממנו כל הנ"ל עם מעשה מבול והפלגה, והוא סיפר לבניו, ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן, וכל הדור ההוא קיבלו כן מאבותיהם. ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים, הרי הוא כאלו נעשה בפניהם ממש ואי אפשר להכחיש, זהו במעשיות וסיפורי תורה...

כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם, מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו, ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה, מי בא בסודם, וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם, ואפילו משה רבינו ע"ה לא ידע!! ורק מפֶּה הקב"ה יתברך שמו נכתבו הדברים, והנביא צווח זכר נא מה יעץ בלק וגו'. והנה המאמין בכל התורה ובמצוותיה, רק מסתפק בפרשת בלעם, הרי הוא כופר בה' אלוקינו השם אחד!!".

לאור דברי בעל ה"חתם סופר" מבאר בעל ה"שבילי פנחס" רעיון נפלא   מעתה נשכיל להבין את  המיוחד בישועה שהושיע הקב"ה את ישראל מעצת בלק ובלעם, לעומת שאר הנסים שעשה הקב"ה לישראל, כמו יציאת מצרים ומלחמת עמלק, כי במצרים ובמלחמת עמלק שבני ישראל סבלו מאויביהם וצעקו אל הקב"ה, והוא הושיעם, כך דרכו של כל אב לרחם על בניו, כשהוא שומע את בכייתם וצעקתם על צרה שהם נמצאים בה. אולם כאן במלחמה הרוחנית שניהלו בלק ובלעם כנגד ישראל, שלא הייתה ידועה כלל לישראל ולא התפללו על כך לפני הקב"ה. מאבק איתנים זה התנהל מעל ראשם. ועם כל זאת נכנס הקב"ה כביכול בעובי הקורה להפר עצתם ולקלקל את מחשבתם, בכך גילה הקב"ה את החביבות הגדולה שהוא מחבב את ישראל, לשמור עליהם מכל צרה וצוקה ולהציל אותם מכף כל אויביהם, אפילו בשעה שאינם יכולים להתפלל להינצל מהצרה.

זהו מה שלמדנו רב יהודה בר זבידא,  שחז"ל ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, כדי להשמיע באוזנינו את דברי הביטחון והרוגע שנשמעו דווקא מפיו של  בלעם הרשע, שידע כל יהודי באשר הוא  עד כמה הקב"ה שומר עמו ישראל לעד. תוכן זה נמצא במילים: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". כפי שמפרש רש"י: "שהקב"ה שומרנו, בשכבנו ובקומנו, לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא". את זאת ביקש הנביא מיכה: "עמי, זכור נא ", לזכור לנצח שמעלינו יש אבא אוהב ודואג, המשגיח ושומר שלא ירע לישראל כול רע.