כשנודע למשה רבינו שמועד הסתלקותו מן העולם קרב ובא, ביקש מהקב"ה שימנה לישראל מנהיג שימלא את מקומו (במדבר כ"ז, י"ז): "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". משה רבינו נענה בחיוב, והקב"ה הודיעו כי יהושע בן נון יהיה יורשו אחריו, מנהיג אשר ימסור את נפשו למענם.

בני ישראל עמדו באותה השעה לפני פרשת דרכים מכריעה. בתקופה הקרובה היה עליהם לעבור את הירדן, להיכנס לארץ ישראל ולהתנחל בה. משימות אלו, בעלות השלכות לדורות, היו צריכות להתבצע תחת הנהגת ממשיכו של משה.

התפקיד שהוטל על שכמו של יהושע בהנהגת העדה לא הצטמצם רק לנושאי ממשל ושלטון, אלא התמקד בעיקר בהמשך דרכו של משה רבינו בהוראת התורה לישראל. היה עליו להנהיג את העם מבחינה רוחנית, כדרך שעשה זאת מנהיגם הראשון, משה רבינו.

המשנה קובעת כי "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות א', א'). התורה, שניתנה לישראל בסיני, עברה מדור לדור בידי יחידי סגולה, שאותם הועידה השגחה העליונה לקבל את התורה מבני הדור שקדם להם, ולהעבירה לדור הבא. אלו הם הנבחרים בידי ההשגחה לשמש חוליות ראשיות בשלשלת מעבירי התורה מדור לדור. בידי אלו הופקדה התורה למשמרת כדי שיעתיקוה ויעבירוה בצורתה המקורית למי שיבוא אחריהם, וראשון למעתיקי המסורה היה יהושע בן נון.

המשימה שהוטלה על יהושע היתה, אם כן, כפולה ומורכבת. מחד גיסא, היה עליו לעמוד בראש העם, לנהל את מלחמותיהם ולהנחילם את הארץ המובטחת, ומאידך גיסא, היה עליו לשמש כרבם הרוחני של ישראל בהוראת התורה ובהרבצתה.

ראוי להתבונן מה היו הסגולות הייחודיות שבהן התברך יהושע,  ובאדם הנושא אותן ראתה ההשגחה העליונה את המתאים להיות יורשו של משה.

התורה עצמה מעידה: (דברים ל"ד, ט'): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו".

ההסמכה שקיבל יהושע מידי משה היא שגרמה לו להתעלות ברוחו. אלא שעדיין לא שמענו מדוע בחר ה' דוקא ביהושע, ולא באדם אחר?

אכן הקב"ה נימק את בחירת יהושע באומרו (במדבר כ"ז, י"ח): "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו". גם טרם הוסמך בידי משה, ניכרו בו כבר תכונות מיוחדות של שאר רוח. איש אשר יכול להנהיג את עצמו, הוא גם יוכל להנהיג את הכלל, והוא יהיה האיש "אשר יוציאם ואשר יביאם" כי מתוך שהוא מכיר את עצמו וכובש את טבעו תחת הנהגת רוחו יוכל להנהיג את הציבור בהצלחה.

רוחו של האדם מקפלת בתוכה את עובדת היותו (בראשית א', כ"ז) "צלם אלוקים", שהוא מסוגל להתעלות עד לשיאים לא יתוארו בשלימות נפשו. סגולות רוחניות אלו מצויות בכח, בפוטנציה, אצל כל אדם, ויהושע הוציא אותן מן הכח אל הפועל באופן מושלם. הרוח שבאנוש התגלמה אצלו במלוא משמעותה הרוחנית, ולכן נעשה יהושע כלי הראוי לקבל את ההארה האלוקית.

מכל אנשי המעלה שבאותו דור דעה, לא היה מי שהשתווה לו בסגולותיו הרוחניות, ולכן זכה להיסמך על ידי משה ולהיות יורשו בהנהגת העם.

הקב"ה הורה למשה שמנהיגות בישראל יותר משהיא שררה, היא עבדות, ולכן דוקא יהושע היה הראוי לשאת עטרה זו. הוא הוכיח את עצמו כמשרתו הנאמן של משה, והוא הראוי להיקרא עבד ה'. כמנהיג האומה לא תהיה מגמת פניו אל התהילה האישית, אלא לטובת העם ולשלמותו הרוחנית.

תאורו של יהושע כמשרתו הנאמן של משה, מסביר היטב את התואר "משרת משה" (יהושע א', א') שניתן לו.

אם באנו לבחון עד היכן הגיעה התמדתו של יהושע, ועד כמה זכה בכתרה של תורה בצורה המושלמת ביותר, נוכל ללמוד זאת מדברי הגמרא (תמורה ט"ז, א'): בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת (שמות ל"ג, י"א): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל"?!

ההתמדה בתורה  הביאה את יהושע למקום שלא היו לו ספיקות כלשהם בתחום כלשהו בתורה. התמדה זו היא שעשתה את יהושע לראוי ביותר מכל העם להיות יורשו של משה, רבן של ישראל, ולשאת על ראשו את עטרת המנהיגות. על כל פרט שניתן היה ללמוד מפי משה היה יהושע שש כמוצא שלל רב וחשש להחמיצו. כל זה התבצע מתוך התבטלות מופלגת כלפי רבו, עד שנכון היה לסדר את הספסלים ולערוך את המחצלאות בבית המדרש.

אצל האיש הקטן רק דברים גדולים הינם בעלי משמעות וחשיבות, והוא מזלזל בקטנות. לא כן האדם הגדול, כיון שבכל דבר רואה הוא את התפקיד המיועד לו, הוא משכיל להבין שכל דבר, אפילו קטן, בעצם דבר גדול הוא משום שתכליתו היא לשרת את הענין הגדול. הקב"ה בחר ברועי צאן, כמו משה רבינו ודוד המלך, להיות מנהיגים על ישראל, שכן דוקא ביחס לקטנות שם מתגלית הגדלות, ובהתנהגותם עם הכבשים רואים עד כמה יודעים הם ערך הדברים הקטנים. הוי אומר, אצל אנשים קטנים יש דברים גדולים וקטנים, ואילו אצל הגדולים הכל גדול הוא.

נאמר במדרש: 'קח לך את יהושע בן נון' לקיים המקרא (משלי כ"ז, י"ח) "נוצר תאנה יאכל פריה". שכן סוד הצלחתו של הנוצר תאנה הוא במה שמבין כי מדבר קטן יכול לצאת דבר גדול, והולך ומטמין התאנה באדמה על דעת שיצא ממנה עץ גדול, ולכך זוכה הוא לאכול את פריה.

התורה מתארת את יהושע כ"נער לא ימיש מתוך האהל". אף שכבר היה בגיל מתקדם, לא נמנע יהושע מלעסוק במלאכות של נער משרת, והיא שעמדה לו לזכות לכל הגדולה. יתכן שכלפי חוץ הצטיירה דמותו רק כשַמָש בית המדרש, אולם הקב"ה ידע את האמת ששרות זה ששרת יהושע את משה, נבע מתוך דבקותו המופלגת בתורה, ומתוך רצונו שלא להחסיר אף לא מילה ממנה, ולכן הוא זכה להיות מנהיגו של העם.

חכמינו השוו את פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה המקבלת את כל אורה מהחמה. השוואה זו מעידה על סוד גדלותו של יהושע. משה משול לחמה, למקור אור עצמי, באשר הוא היה איש אלוקים שקיבל את התורה מידי השכינה. הצטיינותו של יהושע היתה בכך שנמשל ללבנה. כלבנה זו המקבלת את אורה מהשמש, יהושע ביטל את עצמו מכל וכל, עד שראה עצמו רק כמחזיר אורו של משה.

סגולת התבטלות מופלגת זו היא שהכשירה את יהושע להיות שני למשה בשלשלת מוסרי התורה, שלשלת המלווה את עמנו לדורות עולם.