ערב תשעה באב תש"ע, הוזמנתי לדבר בפני צעירים מתחזקים מאזור הקריות על עיצומו של יום. ניסיתי לתאר בפניהם כיצד היה נראה עם ישראל בתפארתו בזמן קיומם של שני בתי המקדש , סיפרתי על הסוף המר בחורבנם. תוך ציפיה לבניין הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו. סיימתי את ההרצאה בסיפור הנודע על הקיסר הצרפתי- 'נפוליאון בונפרטה':

היה זה ערב קיצי רגיל בעיירה מזרח-אירופאית. נפוליאון בונפרטה, בדרכו משדה הקרב, חולף בעיירה ותשומת ליבו נתונה לבית כנסת קטן שבאפתיה, אור קלוש מאד ניבט מעם החלונות. לפי הסיפור העממי, נפוליאון יורד ממרכבתו וניגש להיכנס . בתוך בית הכנסת הוא מגלה אנשים ישובים על הארץ ולאור נרות מועטים קוראים בספרים בקולות נהי. נפוליאון שואל לפשר הבכיות, והיהודים האבלים מסבירים לו שהם מצרים על חורבן בית המקדש היקר לליבותיהם. "מתי חרב הבית הזה?" שואל הקיסר, "לפני למעלה מ-1,700 שנים!!" עונים האנשים בצער. נפוליאון התרגש עמוקות  ואמר: "עם בעל זיכרון לאומי כה מפואר, המסוגל להוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה, הינו גם בעל עתיד מפואר, זכר העבר היא ערובה לעתיד!"

הצעירים, שלחלקם הייתה זו הפעם הראשונה שהם שמעו על תוכנו של יום תשעה באב. קבלו על עצמם לנסות ליישם את הלכות היום. 

בצהרי הצום מתקשר אלי אדם ושואל אם אני זה שמסרתי את ההרצאה לצעירים בקרית ים, משעניתי בחיוב, פתח האיש את פיו בצעקות ובגידופים: בנו השתתף בהרצאה. וכעת הוא יושב על הרצפה כמנהג האבלים ומקונן קינות במנגינות עצובות....  "ומה רע בכך?" – העזתי לשאול, "אתה לא מבין!" הוא רתח מזעם," אבא שלי היה יהודי ניצול שואה, הוא שמר באדיקות  על המצוות גם לאחר המלחמה, אני בגיל צעיר מאד עזבתי את היהדות, כי אותנו למדו את הסיסמא: "עם ישן נחריבה"...  במיוחד הרגיז אותי לראות את אבי יושב על הרצפה ובוכה על בית שנחרב לפני כאלפיים שנה, במקום לשמוח ע"כ שאנו כאן בונים את הארץ... בגללך, ובגלל אנשים כמוך, הבן שלי בוכה עכשיו בדיוק כמו אבא שלי!... אתה מבין למה אני כועס?"...

פרשת "פנחס" פותחת את סדרת השבתות של: "ימי בין המצרים" שבהם אנו מצווים לעצור, להתבונן, ולהתאבל יותר מכל השנה על חורבן בית מקדשנו וגלות השכינה. והנה מבואר בגמרא ביארו בספרים הקדושים הקשר שבין פרשת פנחס לעניין חורבן הבית. שבפרשה זו נזכרו קרבנות המועדים שהקריבו בבית המקדש, כדי לעורר את הערגה והכיסופים לבניין הבית השלישי. בנוסף קריאה ועיון בפסוקים אלו יחשב כאילו הקרבנו קורבנות אלו, כפי הנאמר  בהושע (יד-ג)  "ונשלמה פרים שפתינו".

ברוח דברים אלו מבאר ה"שפת אמת" וז"ל: "קבעו חז"ל קריאת פרשת תמידין ומוספין בבין המצרים, לעורר לבות בני ישראל להשתוקק על עבודת בית המקדש, וגם הקריאה בשבת קודש יהיה חשוב לפניו כאילו הקרבנו". וכן כתב ה"בני יששכר" : "בפרשת פנחס נאמרים כל המועדים, הנה יתנחמו ישראל בהוסיף להם מועדים במהרה בימינו, שעתידין הימים האלה להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

נאמר בפרשתנו: "ויהי אחרי הַמַגֵפָה" עם סיום המגפה שבאה בעבור חטאי  עם ישראל בעוון "בעל פעור", מצווה הקב"ה את משה ואלעזר למנות שוב את בני ישראל לפי סדר השבטים. תוך כדי ספירת בני ראובן,  מציינת התורה את 'דתן ואבירם', ומערבותם במחלוקת קרח ועדתו. אך מוסיפה התורה פרט חשוב ומעניין שלא צוין בפרשת קרח עצמה : "ובני קרח לא מתו" (במדבר כ"ו י"א) מבאר רש"י: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". מקור הדברים נמצא בגמרא בסנהדרין: "ובני קרח לא מתו, תנא משום רבינו אמרו, מקום נתבצר להם וישבו עליו, ואמרו שירה". (ק"י)

ה"אור החיים" הק' מעורר מדוע התורה השמיטה פרט זה מפרשת קרח? וכן מדוע התורה מציינת  את כל מעשה קרח דווקא בשבט ראובן ולא בשבט לוי, שבטו של קרח עצמו ? ומיישב שם  שביקש הכתוב להעצים בכך את עוונם של 'דתן ואבירם' לעומת קרח,  ולגנותם לדיראון עולם, שהרי מקרח נשארו לפחות בניו לפליטה, ואילו בגיהנם מדתן ואבירם לא נותר מאומה.  

המפרשים דנים מה עלה בגורלם של בני קרח שלא מתו, מה פשר הדבר- "מקום נתבצר להם בגיהינום וישבו עליו ואמרו שירה", האם נשארו בגיהינום יחד עם שאר עדת קרח הצועקים: "משה ותורתו אמת"? או שזכו לצאת משם? וכן, איזו שירה אמרו שם בגיהינום, האם הנחילו שירה זו לדורות עולם או שנשארה עמם בגיהינום? ובעיקר, מהו מוסר ההשכל הנלמד מבני קרח?

נאמר בגמרא:  "דוד המלך כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי צדק (שם בן נח), ועל ידי אברהם, ועל ידי משה, ועל ידי הימן, ועל ידי ידותון, ועל ידי שלשה בני קרח". (ב"ב י"ד)   שואלים המפרשים מאחר ששלושת בני קרח אמרו שירה בבטן האדמה, מנין ידע דוד המלך להביאם בספר תהילים?

נתבונן במזמור הראשון בתהלים  של בני קרח (תהלים מ"ב) "למנצח משכיל לבני קרח". מבאר רש"י: "לבני קרח, אסיר, ואלקנה, ואביאסף, הם היו תחילה בעצת אביהם, ובשעת המחלוקת פרשו, וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתחה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר: "ובני קרח לא מתו", ושם אמרו שירה, ושם יסדו המזמורים הללו, ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגלויות ועל חורבן הבית ועל מלכות בית דוד". נמצאנו למדים שאותם  שלשת בני קרח אמרו מזמור זה, כאשר עדיין היו בבטן האדמה.

בעל ה"שבילי פנחס" (מעובד) מדייק בלשון רש"י הנ"ל שכתב: "ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש". מבואר מזה שזכו לעלות משם ולחיות שוב בתוך כלל ישראל!! וכן דייק ב"דברי דוד" (מבעל ה"טורי זהב") וכתב על זה: "ואפשר לומר שאיזה זמן היו בגיהנם ואחר כך יצאו על פני הארץ". וכך מוכח מדברי המדרש רבה "וקרח שפקח היה... אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן...  עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש...ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן".

הרי לנו דברים ברורים כי כל הלויים שהיו מבני קרח נולדו מאותם שעשו תשובה, ומוכח מזה כמו שפירש רש"י כי אחרי שאמרו שירה זכו לצאת מן הגיהינום.

מוסיף  ה"שבילי פנחס" לבאר, מדוע בחרו בני קרח לשיר את המזמור הזה, כי בהיותם בבטן האדמה נזכרו בדברי התוכחות שאמר להם משה: "המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן השם ולעמוד לפני העדה לשרתם" (שם ט"ז ח')  מבאר רש"י את המילים: "ולעמוד לפני העדה": "לשיר על הדוכן".  לכן בעקבות הרהור תשובה עוד טרם נבלעו באדמה, זכו שנתבצר להם מקום גבוה בגיהינום, השלימו את התשובה לא רק בהרהור אלא גם בדיבור, ונזכרו בעבודה ובזכות שהטיל עליהם הקב"ה במשכן, ואם היו זוכים היו יכולים לעבוד עבודה זו בבית המקדש בירושלים, ועל כך שרו לפני ההקב"ה בגעגועים עצומים: "צמאה נפשי לאלוקים לק-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלוקים".

לאור הדברים, נראה,  כי מתחילה כשהרהרו בתשובה נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום שיישארו שם בחיים חיותם, כדי שיוכלו להשלים שם את התשובה גם בדיבור, כי מפאת היותם בחיים עדיין יש להם יכולת לתקן כל מה שחטאו בתשובה, ועל ידי ששׁרו להשי"ת וחזרו בתשובה שלימה זכו לצאת מן הגיהינום.

ונראה עוד כי רש"י למד כן ממאמר המדרש שוחר טוב:  "למנצח משכיל לבני קרח, כאיל תערוג על אפיקי מים..." מה ה-אילת הזאת כשיושבת על המשבר היא מצטערת ועורגת להקב"ה והוא עונה לה, כך קראו בני קרח מצרה להקב"ה והוא ענה אותם". הרי מבואר שהתפללו  להקב"ה מתוך הצרה כשהיו בלועים בארץ, ובזכות השירה ששרו שם הוציאם הקב"ה משם.

 נראה לבאר הטעם שזכו בני קרח להתנבאות על הגאולה העתידה, על פי מה ששנינו בגמרא  (יומא פ"ו)"גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה". וכן פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ז' ה')  "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". והנה בני קרח הם דוגמה חיה לכוח הנפלא של התשובה, בנים אלו חצו את הקווים, מהמקום הטבעי שטווה להם אביהם וכל משפחתם, הלכו לדרך השם לדרכו של משה רבינו, וזהו לא דבר המובן מאליו! אמנם  הם לא הספיקו מתחילה לעשות תשובה כראוי כי אם בהרהור, עם כל זאת ריחם הקב"ה עליהם שלא יטבעו במעמקי האדמה בגניהם, על אחת כמה וכמה אם יזכו ישראל לעשות תשובה שלימה שיזכו לגאולה העתידה"

נראה לאור הדברים שזו הסיבה שבחר דוד המלך להכניס בספר תהלים את המזמורים של בני קרח, על פי מה שגילו לנו חכמינו ז"ל שדוד המלך נכשל בחטא מן השמים רק כדי להורות תשובה ליחיד, כפי  ששנינו בגמרא (ע"ז ד') "לא דוד ראוי לאותו מעשה (של בת שבע)ד-כתיב: "ולבי חלל בקרבי..." אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו:  כלך אצל יחיד... והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב:  "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על" (שמואל ב')  נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה".

מובא  בזוהר הקדוש כי דוד המלך עצמו יהיה מלך המשיח לעתיד לבוא: (מתורגם) "דוד המלך חי לעולם, ואפילו בימי מלך המשיח הוא מלך, שהרי שנינו מלך המשיח, אם מן החיים הוא דוד שמו, ואם מן המתים הוא דוד שמו". (לך -לך פ"ב) 

הנה כי כן מאחר "שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה", לכן דוד המלך שעתיד להיות מלך המשיח הורה לישראל דרך תשובה שעל ידה יזכו לקרב את הגאולה. וזהו גם כן הטעם שחיבב כל כך את המזמורים שאמרו בני קרח, בישיבתם במקום גבוה בגיהינום בזכות הרהור תשובה שהיה להם, כי מזה ילמדו כל ישראל הכוח הנפלא של תשובה לקרב את הגאולה.

לפי זה ניתן להבין מדוע דווקא בפרשת פנחס בחר הקב"ה לגלות לנו ש:"בני קרח לא מתו", כי הקב"ה "המגיד מראשית אחרית" ידע מראש שעתיד עזרא הסופר לסדר את הקריאה בפרשת פנחס בתחילת ימי בין המצרים, שבהם מתאבלים ישראל על חורבן הבית וגלות ישראל, לכן הקדים רפואה למכה באומרו: "ובני קרח לא מתו", שבזכות הרהור תשובה שהיה להם זכו לצאת מן הגיהינום, ובזכות כוחה הנפלא של התשובה, נזכה לקרב את הגאולה.

      יה"ר שנזכה בקרוב ממש ל: "ובא לציון גואל לשבי פשע ביעקב"