זה עתה הסתיים סמינר "ערכים" בהונגריה. ישבתי במטוס בחזרה לארץ הקודש וסעדתי את ליבי בכריך שהכנתי מראש לטיסה זו. בסיומו ברכתי את: "ברכת המזון". נוסע ישראלי שישב לצדי ביקש לראות את הברכון. נתתי לו בשמחה. האיש התבונן בו מתחילתו ועד סופו. היה נראה שהוא מתפלא ומשתומם: "מעולם לא ראיתי את התפילה הזו, מי חיבר את הנוסח הזה?"  "המצווה לברך היא מן התורה"- עניתי, "אך את נוסח הברכה תקנו חז"ל."  חברי לטיסה עיין שוב בברכון המדובר:" אני לא מבין את פשר האריכות הזאת, אכלת סנדויץ' תגיד יפה תודה רבה לקב"ה. אך מה ראו חז"ל להכניס לנוסח ההודיה את יציאת מצרים, ברית, תורה, ארץ ישראל, וחורבן  ובניין ירושלים. וכו' כיצד כול ההיסטוריה של עם ישראל נכנסה לברכון זה?...

השבתי לו במשל: בחור צעיר, בן תפנוקים להוריו.  הגיע לגיל ההרפתקאות, הוא חפץ להצטרף למסע הרפתקני במיוחד בהרי ההימלאיה, הוריו הזהירוהו  שזה לא בשבילו, לא מתאים לאופיו המפונק. אך הוא אטם את אוזנו. ויצא למסע  עם קבוצת הרפתקנים מקצוענים- למורת רוחם של הוריו. בתחילת המסע הכול התנהל למישרין, אך כשהחלו הקשיים הוא לא חדל להתלונן ולהתמרמר עליהם. חבריו למסע היתרו בו שיפסיק עם קיטוריו. אך הוא בשלו.  בשלב מסוים  הוא נשבר והחליט להיפרד מהקבוצה ולחזור לאחוריו.  בשל היותו חסר ניסיון, הוא לא מצא את דרכו, והסתבך ללא מוצא.  הגיע שלב שנגמר לו המזון. והוא מצא עצמו בודד, רעב, צמא, חלש, וקופא מקור. הוא קלט מאוחר מידי שחייו עלי אדמות עומדים להסתיים. התיישב על סלע מזדמן ופרץ בבכי, בכי של צער מטיפשותו ובכי של  געגועים להוריו. 

מה שהוא לא ידע זה שהקבוצה עדכנה את הוריו בטלפון הלווייני  על פרידתו מהם. הוריו המודאגים יצאו לפעולה מידית, הם יצרו קשר עם אנשי מקצוע והצלה באזור. סכומי כסף אדירים נאלצו להוזיל מכיסם למען מטרה זו. מסוק מתקדם נשלח לחפש את הבחור. והנה ב"ה נמצא האבדה... המסוק נחת קרוב למקומו. הדלתות נפתחו, ההורים המודאגים  אצו רצו אל בנם. העלו אותו אל בטן המסוק. שם קבלוהו בהתרגשות רבה. אמו הכינה לו ארוחה חמה ומזינה. בגדים חמים להחלפה. לאחר כמה ימי התאוששות החזירוהו לביתו בריא ושלם.

כאן פניתי לשואל: מה לדעתך היה ניסוח התודה של הבחור להוריו: תודה על הסנדוויץ' הטעים שאכלתי במסוק?... הלא את חייו הוא קבל במתנה. וכול חייו הוא יהיה אסיר תודה על כול שלבי ההצלה. כך גם אנו עם ישראל, התודה שלנו לבורא עולם היא תודה לא רק על הפרט, אלא על כול המכלול! יודעים  אנו נכוחה: שאלמלא יצאנו ממצרים, אלמלא קבלנו את הארץ, אלמלא כל הניסים, ושרשרת החסדים שעשה עמנו הבורא בחמלתו, לא היינו כאן יושבים ומשוחחים, ולא הייתי זוכה 'כיהודי' לאכול  סנדוויץ' זה....                  

     נאמר בפרשתנו: - "ואכלת ושׂבעת וברכת את השם אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".(דברים ח' י') מפסוק זה למדו חכמינו ז"ל: כי מצות עשה מן התורה לברך ברכת המזון אחרי שאכל ושׂבע. (ברכות כ"א)

 מן התורה צריך לברך אחר המזון שלש ברכות כמו ששנינו בגמרא (שם מ"ח): "תנו רבנן סדר ברכת המזון כך היא, ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב... מנין לברכת המזון מן התורה... רבי אומר ואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת הזן... על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון".(שם ג' כ"ה)

על שלוש ברכות אלו תיקנו רבותינו  שביבנה להוסיף ברכה רביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב" כנגד "הרוגי ביתר", ד-אמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה". כידוע נס זה  המוזכר בגמרא הינו אחד מששה אירועים משמחים שהתרחשו בט"ו באב.

יש להתבונן בפשרו של נס זה, ומדוע תקנו חז"ל לציין נס זה- לדורות- דווקא בברכת המזון?! 

מבאר בעל ה "שבילי פנחס" (מעובד ) את מהות  הנס ומשמעותו. כדי להבין מעט מזעיר הנס הגדול שעשה הקב"ה עם הרוגי ביתר, נקדים מה ששנינו בירושלמי בתענית (כ"ד) העיר ביתר הייתה עיר ואם לרבבות עמך בית ישראל שנשארו לפליטה אחר חורבן בית שני.  אנשי העיר ביתר הצטרפו למרד הגדול של "בר כוכבא", שמרד ברומאים כששים שנה אחרי חורבן בית מקדש השני. המרד נחל כישלון חרוץ! ובסופו נחרבה ביתר ונהרגו אנשיה ע"י המצביא אדריינוס וחייליו.  את הסיבה הרוחנית לנפילת ביתר  מפרש הירושלמי  שנענשו משום שלא התאבלו על חורבן ירושלים:

"תני רבי יוסי אומר, נ"ב שנה עשת ביתר לאחר חורבן בית המקדש, ולמה חרבה על שהדליקה נרות לאחר חורבן בית המקדש".

ואמרו עוד:  "כרם גדול היה לאדריינוס הרשע - שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טיבריא לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלוא קומה ופישוט ידים, ולא גזר עליהם שיקברו, עד שעמד מלך אחר (אחרי מות אדריינוס) וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה, משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה "הטוב והמטיב" - הטוב שלא נסרחו, והמטיב שניתנו לקבורה". והנה שנינו בגמרא (גיטין נ"ז.) : "במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל! ".

כלומר שבע שנים שימש דמם של הרוגי ביתר לגוים לזַבֶּל בהם את הכרמים שלהם רח"ל.  עד שזכו בסופו של דבר לקבורה, שהיא תיקון גדול למת לקיים בכך, מה שגזר הקב"ה על אדם הראשון אחרי חטא עץ הדעת: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".(בראשית ג- י"ט)כאשר נתבונן נראה כי נס מבהיל ונורא עשה הקב"ה עם הרוגי ביתר, כי מצד אחד הרי נענשו משום שלא התאבלו על חורבן ירושלים, אך עם כל זאת שמר הקב"ה על גופם שמירה מיוחדת. שבע שנים ניצבות הגופות של הרוגי ביתר מלוא קומה בפישוט ידיים, בתור גדר מסביב לכרם של אדריינוס הרשע - בחורף בלי הגנה מהקור ומהגשמים, בקיץ בלי הגנה מהשמש הלוהטת, ואין שום סירחון שולט בגופות ההרוגים. כסלע איתן הן ניצבות ועומדות מול איתני הטבע, כאילו מתגרות באדריינוס הרשע שהעמידם שם כדי להשפילם וצוחקים עליו: לא אתה הוא זה שהעמיד אותנו פה, כי אם הקב"ה כדי להענישנו על עוונותינו, והוא זה ששומר עלינו שנזכה לבוא לקבר ישראל"! ועל כך תיקנו ברכה מיוחדת: "הטוב והמטיב" - הטוב שלא נסרחו, והמטיב שניתנו לקבורה".

אלא שעתה נשאר לנו להתבונן מה ראו רבותינו שביבנה לתקן ברכה מיוחדת על קבורת הרוגי ביתר דווקא בברכת המזון,  מה פשרו של ההקשר שבין הנס  שנעשה עם הרוגי ביתר לברכת המזון.

מיישב זאת "בעל הטורים" על דרך המוסר. לכשנתבונן מסמיכות הפסוקים בפרשתנו: "ואכלת ושבעת וברכת את השם אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"- השמר לך פן תשכח את השם אלקיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את השם אלקיך".על זה כתב "בעל הטורים" וז"ל: "ואכלת ושבעת, וסמיך ליה פן תשכח, שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון, ולכך תקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה".

כלומר הטעם שתיקנו לברך על הרוגי ביתר דווקא בברכת המזון, כי כאשר אדם עוסק בענייני אכילה ושתיה יש סכנה שישכח את השי"ת לכן הזכירו לו את יום המיתה בברכה שתיקנו על קבורת הרוגי ביתר.

  אך הרא"ש מיישב זאת בדרך שונה וז"ל: "וקבעוה בברכת המזון שכולה 'הודאה', ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים".(סוכה כ"ג)

כלומר כמו שאנו מתפללים לקב"ה בברכת "בונה ירושלים" על בנין ירושלים ובית המקדש: "רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", כן סמכו ברכה מיוחדת על הרוגי ביתר שבאו לקבורה, וגם הם יזכו לתיקון ולתחיית המתים בגאולה העתידה בבניין ירושלים ובית המקדש במהרה.

אלא שעדיין יש להתבונן בעצם הזכרת הנס- שהגיע לאחר טרגדיה נוראה, ע"כ עצם הזכרתו באי ריקבון גופות  הרוגי ביתר תוך כדי ברכת ההודיה על המזון הטוב והארץ הברוכה ,מעורר שאלה!?   

רבינו בעל ה"משך חכמה" זי"ע מבאר את הקשר בישוב נפלא: "...אחר החורבן  (הבית) חשבו כי קיומה (של האומה היהודית) בלתי אפשרית, ועתידה לכלות ולנדוד כצוענים, בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו ע''י מלכות בן כוכבא ... לכן תקנו הטוב והמטיב על קיום האומה, ומקיום האומה הפלאי למדנו, כי נאמנו דברי נביאנו ודברי אבותינו, אשר הנחילו לנו מורשה באמונת אומן על ההנהגה האלקית בבנין ירושלים והארץ'' (משך חכמה, עקב ).

כלומר: כדי שברכת הארץ וירושלים, לא תשרה ייאוש בלב עם ישראל, שראה את ירושלים בחורבנה. לכן תיקנו את ברכת הטוב והמטיב, שכולה תקווה ובטחון, אמונה בקב''ה שהוא הטוב והמטיב, רועה ישראל, והוא הבטיח ויקיים, שעוד יבואו זמנים של: ''רווח, הצלה, הצלחה, ברכה, וישועה''.

רבינו האר"י הקדוש ב"שער המצוות"  בשם הזוהר הקדוש כי צריך לברך ברכת המזון בשמחה גדולה, כי בזכות זה ישפיע לו הקב"ה גם כן את פרנסתו בשמחה, והנה הדברים בלשון קדשו: "גם צריך שתדע, כי אף על פי שנתבאר לעיל שבתוך הסעודה, אם הוא בחול (ימי חול) יתעצב אל לבו על החורבן כנ"ל בשם הזוהר, אמנם בברכת המזון אדרבא צריך להראות שמחה יתירה בלבו, וכמו שכתוב בזוהר ויקהל על בועז  "ויאכל וישת וייטב לבו, דבריך על מזוניה בשמחה ובטוב לבב".(רות ז)

ומבאר האריז"ל שם העניין בזה, כי הקב"ה משפיע את המזון שלנו לשכינה שהיא שורש נשמות ישראל, ואחר כך היא מחלקת את המזון לנו בני ישראל צאצאיה, ועל ידי שאנו מברכים ברכת המזון בשמחה, כי אז גם השכינה מחלקת לנו את המזון בשמחה, ובלשון קדשו: "ועל ידי מה שאנו מכוונים באכילתנו, אנו ממשיכין לה ה-שפע ומזון, וממה שאנו ממשיכין לה היא מחלקת אחר כך ונותנת מזון ואכילה אלינו, ולכן צריך לברך ברכת המזון בעין טובה בשמחה יתירה, להראות לפניה כנדיבים בעין טובה ולא כצרי עין, ואז גם היא נותנת לנו מזונותינו בשמחה ובעין הטוב".

נסיים בסגולה נפלאה שכתב אחד מן הראשונים בעל ה"החינוך" (במצוה ת"ל) : "כך מקובל אני מרבותי ישמרם א-ל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו! ".