מידי שנה בשנה בערב יום הכפורים, נהג ראש ישיבת "מיר", רבי חיים שמואלביץ [1978 – 1901], לפקוד קברי אבות בהר הזיתים, לשפוך שיח בפני הבורא שימחל על עוונותינו ושיחתום אותנו לשנה טובה.

באחד מערבי יום הכפורים הרגיש הרב שלבו לא "נפתח" בבית העלמין העתיק והוא החליט לנסוע לכותל המערבי. בדרך לכותל הוא עבר ליד "יד אבשלום", וביקש מהנהג לרדת. נעמד הרב ליד המבנה ודמעות החלו לזלוג מעיניו...

מה קרה? מה הרטיט את ליבו של הרב?

אבשלום היה בנו של דוד המלך. אבשלום רדף אחרי אביו להורגו ודוד ברח מפניו. נורא, אבא בורח מפני בן כדי להגן על חייו. באחד הימים אבשלום רכב על גבי פרד תחת עצים ונתלה בשערו בעץ. יואב – שר צבא דוד - הרג אותו. כשדוד שמע שבנו מת, הוא מירר בבכי ואמר: "בני אבשלום, בני בני, אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני... ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, בני בני..." (שמואל ב', י"ט, א'). חדי עין וודאי שמו לב שדוד מזכיר את המילה "בני" שמונה פעמים בפסוק. הלא דבר הוא...

התלמוד (סוטה י') מתייחס לעניין וכותב דבר מעניין. דוד המלך ידע שבנו רדף אותו לחינם, והוא עתיד להיענש על כך בעולם האמת. כעת, עם פטירתו, רצה דוד להוציא את בנו אבשלום משבעת מדורי גיהינום ולהכניסו לחיי העולם הבא. בכל פעם שדוד הזכיר את המילה "בני" הוא הוציאו ממדור אחד, ובפעם השמינית הוא הכניסו לחיי העולם הבא.

אמר רבי חיים שמואלביץ: עמדתי שם – ביד אבשלום, ואמרתי לקדוש ברוך הוא: תראה כמה גדולים רחמי האב על הבן. במקום שדוד ישמח על העובדה שהוסר האיום מחייו, והוא יכול לשוב לממלכתו בירושלים, דוד חושב על משהו אחר לגמרי – על העולם הבא של בנו אויבו... למרות שאבשלום רדף אחריו להורגו, רחמי דוד לא סרו ממנו, ומיד עם היוודע דבר מותו הוא דואג לנשמתו...

הוסיף הרב ואמר: אם אצל בשר ודם, רחמי האב על הבן הם כה גדולים, ואינם כלים גם כשהבן רוצה להרוג את אביו, קל וחומר אצלך – ריבונו של עולם, שרחמיך ואהבתך גדולים עד לאין שיעור. נכון, אנחנו לפעמים חוטאים – אבל אנו בניך לנצח, תרחם עלינו ותחתום אותנו לשנה טובה...

ידיעה זו היא מאוד חיונית עבורנו. אין אדם שאין לו קשיים, ניסיונות וייסורים. עלינו לזכור שהייסורים מגיעים מאב שאוהב אותנו מאד ללא שום תנאי! מסר זה בדיוק קיים בפרשת השבוע, פרשת עקב: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" (ח', ב'). ייסורי האדם הם ייסורי אהבה!

ידידיי! קל מאוד לשבת בסלון ממוזג עם אבטיח קר ולדבר על ייסורים. יודעני שמבחן האמת של האדם הוא לא בדבורים אלא מול המציאות. אולם, למרות זאת, אני מרשה לעצמי להציע לפניכם רעיון יפהפה, שלעניות דעתי חשוב לדעת אותו בעולם מלא תהפוכות זה.

בתלמוד במסכת ברכות (דף ה') מובאת אימרה מעניינת: "נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורים. מה ברית האמורה במלח, מלח ממתק את הבשר, אף ברית האמורה בייסורים, ייסורים ממרקים כל עוונותיו של אדם". התלמוד לא כותב סתם סיסמאות, בכל אימרה יש עומק מרתק. התלמוד מדגיש כאן שישנה הקבלה בין מלח לייסורים. מהי ההקבלה?

הבה נפרט מעט את תכונותיו העיקריות של המלח: א. המלח נותן טעם במאכל.  כשמבשלים בשר עם מים ללא מלח, הבשר יהיה חסר טעם, סתם צמיג... כששמים מלח, הבשר אמנם לא מקבל טעם של מלח, אלא המלח גורם לבשר עצמו להביא לידי ביטוי את טעם הבשר הטמון בו... ב. המלח גורר אחריו תחושת תאבון ורצון לשתות, ג. המלח סופח נוזלים, ד. המלח משמר את האוכל לזמן ממושך.

רבנו ניסים, הר"ן [אחר מרבותינו הראשונים] כותב בדרשותיו, שכל התכונות שהזכרנו במלח, קיימות גם בייסורים, והוא מבאר:

א. אחד מהכוחות הקיימים באדם הוא כוח הדמיון. כולנו מדמיינים. אדם מוכן להשקיע כסף כדי לחיות בדמיון, ההתמכרות למפעל הפיס תוכיח... דמיון הוא תכונה נפלאה שהעניק לנו הבורא, השאלה היא: מה עושים איתה? אם הדמיון גורם לאדם לבנות את עתידו – מה טוב. אולם לפעמים דמיון האדם לא מוביל אותו לשום מקום, וכדאי לו מאוד לרדת אל קרקע המציאות... אחד הדברים הגורמים לאדם להיות מקורקע הוא הייסורים. כשאדם מתייסר הוא חושב על החיים האמיתיים שלו, על עצם חייו ומטרת קיומו. כשם שהמלח גורם לבשר להוציא את הטעם של עצמו, כך הייסורים מוציאים לפועל את טעם החיים האמיתי של האדם...

ב. כשם שמלח גורם לתאבון, כך הייסורים גורמים לאדם לתת צדקה ולקיים מצוות. הם משפרים את לבו ומכינים אותו לעבודת ה'.

ג. כשם שמלח שואב נוזלים, כך הייסורים שואבים את עוונותיו של האדם.

ד. כשם שמלח משמר את האוכל מפני קלקול, כך הייסורים משמרים את האדם, והוא לא נמשך אחר העבירות. אדם מיוסר לא מחפש דברים חדשים...

זוהי מטרת הייסורים. הבורא מעניק ייסורים לאדם כדי שיוכל להזדכך על ידם, לההפך לאדם רוחני יותר, להדבק לבורא שהוא כולו רוחני. מי שזוכה להסתכל נכון על ייסוריו, מתוך הכרה שאלו ייסורים של אב לבן, מקבל הכול אחרת...

מי לנו בעל ייסורים גדול מאיוב. איוב הוא סמל הייסורים. לאחר שסיים את "ייסורי איוב" שלו, הוא פונה לאלוקים ומסכם במשפט אחד את כל מה שעבר עליו: "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מ"ב, ה'). פירוש: "לשמע אוזן שמעתיך". עד עכשיו – אומר איוב – שמעתי באוזני שיש אנשים שזכו לראות אותך בנבואה, כעת, לאחר הייסורים – "עיני ראתך", גם אני זכיתי לראותך... "על כן אמאס" – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך, אמאס בכל הקניינים הגופניים, כי כמוהם כאין, מול יקר ההשגה ההיא. "ונחמתי על עפר ואפר" – עתה יש לי תנחומים על הצער שהייתי בו... [ביאור מצודות דוד על התנ"ך].

איוב מודה שכל הייסורים היו שווים, כי הם הובילו אותו למטרה נעלה – לזכות להדבק בבורא הטוב. נכון שבעת הצער, כשנאנקתי בייסוריי, לא הבנתי זאת. אולם כעת, כשאני אחרי הכול, אני מבין טוב מאוד לאן הוביל אותי מסע הייסורים. אבי שבשמיים ייסר אותי כדי שאוכל לזכות להתקרב אליו...

נבין עתה את תשובת הבורא למשה רבנו. משה רבנו אומר לבורא: "הראני נא את כבודך", חז"ל כותבים שהוא שאל: מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? ענה לו הבורא: "וראית את אחורי ופני לא יראו", רק "את אחורי" תוכל לראות – רק בחלוף תקופה, אחרי הכול, יוכל האדם להבין מדוע הוא סובל, אולם "את פני" – לפני שהכול מסתיים, קשה מאוד לראות...

זהו אחד המסרים העולים מן הפרשה, "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך". כשנתחזק בהכרה זו, אין ספק שנוכל לצלוח את ניסיונות החיים ביתר קלות.