הצווי "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג), מתפרש בפי חז"ל כמוסב על התפילה. "עבודה בלב, זוהי תפילה, שהתפילה קרויה עבודה".

חשיבות התפילה נובעת מעובדת היותה תחליף מסויים לעבודת הקרבנות שבמקדש. שמעון הצדיק אומר (אבות א', ב'): "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אחד העמודים שעליהם העולם עומד הוא עבודת הקרבנות. בזמננו התפילה ממלאת במידה מסויימת את מקום הקרבנות.

כל יהודי נדרש לקיים את כל מצוות התורה מתוך מלוא כוונת הלב, אולם בתפילה, דרישת הכוונה היא מרכזית יותר. המתפלל וליבו בל עמו, תפילתו לקויה. רבותינו הדגישו כי: "תפילה בלא כוונה, היא כגוף בלא נשמה", כיון שעיקר מהות התפילה היא ה"עבודה שבלב", אם לב אין בה, מה יש בה?!

אפשרות הקירבה אל השכינה, שהתבצעה בהיות המקדש על מכונו באמצעות הקרבנות, פתוחה גם היום בפנינו, באמצעות התפילה. כשניגש אדם אל התפילה מתוך הכנת לב מתאימה, הרי זה אופן נפלא של קירבה לבורא.

לא זו בלבד שהקב"ה הכין לנו אפשרות שנוכל באמצעותה להתקרב אליו, אלא שהוא גם טבע בנפשנו פנימה כמיהה לקירבה זו.

תכלית התפילה היא לקרב את האדם אל האלוקים. למרות שחלק גדול מנוסח התפילה מבטא בקשות על צרכיו השונים של האדם, בקשות אלו אינן המטרה העיקרית של התפילה, אלא הן מהוות את הגורם לה. השאיפה, שהטביע הבורא באדם לחתור לרווחה גשמית ורוחנית, דוחפת את האדם לפנות אל ה' בתפילה. הרגשת הקרבה של: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", (תהילים קמ"ה, י"ח), התרוממות הרוח והדבקות בה' - הן הן מטרות התפילה. הגורמים והאמצעים מסוגלים להיות גם חומריים, אולם המטרה היא, כאמור, גבוהה ונעלית מאוד.

התפילה, נוסדה עבור האדם, למען יתקרב אל הבורא ובעקבות זאת, תחול עליו הברכה ממרום.

זאת ועוד, האשליה שהעולם הינו יציב, קבוע ובעל קיום עצמאי, נוצרת מהעובדה שהעולם של רגע זה שבחיינו אינו שונה כמעט מהעולם שהיה קיים רגע קודם לכן. גם את השינויים, שאנו נתקלים בהם, ניתן להכליל במסגרת "חוק", חוק המעניק ממד של קביעות גם לשינויים. בדרך זו מוסתרת מעינינו עובדת התחדשותו המתמדת של העולם מידי יום ביומו, ותלותו המוחלטת של העולם בריבון העולמים.

לבקשת קירבה זו שורשים עמוקים בנשמת האדם. הקב"ה נפח באדם נשמה קדושה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. בנשמה זו טמונה שאיפה להתקרב למקורה האלוקי. כמיהה זו באה לידי ביטוי בתפילה. זוהי התבטאות הזיקה שבין הנברא לבוראו. עבודת התפילה מביאה לידי גילוי את המתרחש בליבו של האדם, והיא מביאה לידי מיצוי את הנטיות הגנוזות במוקד הלב.

הכמיהה לתפילה המצויה בחדרי ליבו של האדם, היא הגרעין המרכזי שבנפש, ואחד המאפיינים הראשיים של האדם. אכילה ושתיה מצויות גם בעולמם של בעלי החיים. בקרב מינים מסויימים של בעלי חיים ניתן למצוא גם חיי חברה מסודרים. גם מידות נפש מסויימות כקנאה ותחרות מחד, וכאחווה מאידך, ניתן למצוא אצל בעלי חיים. מה שלא ניתן למצוא אלא אצל האדם זוהי התפילה. האפשרות להתעלות עד כדי התייצבות לפני ה', היא נחלתו הבלעדית של האדם, נזר היצירה.

לתפילה קיימות דרגות שונות:

יש מי שהשתוקקותו לתפילה כמוסה וחתומה בתוך ליבו, עד שאף הוא כמעט ואינו מודע לה. רק בעת מצוקה היא פורצת החוצה.

אמנם, לתפילה בעת צרה נודעת חשיבות רבה, גם אם אינה נאמרת במלוא כוונת הלב. אך מאליו מובן שתפילה כזו, לא ניתן להשוותה לתפילתם של צדיקים הנאמרת במלוא כוונת הלב. ה"עבודה שבלב" מקבלת את מלוא ביטויה דווקא ביישוב הדעת ובהכנת הלב.

גרעין התפילה המצוי בחדרי הלב, יכול להתפתח ולהתרחב עד שהוא מקיף את כל האישיות. המושג "עבודה שבלב" כולל את כל סוגי התפילות, גם את אלו המתרכזות בבקשת צרכי האדם. גם כשאדם מבקש מבוראו על צרכי גופו, בריאותו ופרנסתו, תפילה זו מהווה שפת ביטוי של הלב המבקש את קירבת קונו.

מכיון שמהות התפילה היא בקשת קירבת אלוקים, היא דורשת שהאדם יחוש תלות מוחלטת ללא שיור בקב"ה. זוהי התפילה שעליה נאמר (תהלים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". לכן, גם בקשה לשיפור התנאים החומריים נכללת בתפילת הלב, וגם היא עמידה לפני ה', שבידו הכל.

כלות הנפש והכניעה שלובים ואחוזים זה בזה. כל עוד אין האדם נכנע לפני בוראו, דביקותו אליו אינה יכולה להיות מושלמת. בה במידה שתגבר הכניעה, תגדל עימה בקשת קירבת השכינה. כאשר האדם משיב אל נפשו, כי את כל אשר יבקש לא יוכל להשיג אלא מאת הבורא, הריהו מתעטף בתפילה ומביע בפיו את הכרתו שאין לו מעצמו מאומה.

בשעה שאדם פונה מעומק לבו בתפילה אמיתית לה', מובטח לו שה' מאזין לתפילתו ומתקרב אליו. קרבה זו מביאה לעזרה ולישועה ממרום, והמתפלל חש בלבו ורואה בעיניו שתפילתו אמנם התקבלה אצל שוכן מרומים.