ביום מותו של משה רבינו היו בני ישראל אחרי חוויה מזעזעת. הם שמעו על הפורענויות העתידות לבוא על העם (דברים כ"ח). הם עמדו מול הגורל היהודי הקשה, גורל שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.

אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם, בשעה שדיבר אליהם משה. תמונות כל הגלויות, כל הצרות והיסורים שינחתו על צאצאיהם לאורך הדורות, פרט לא נעדר.

לאחר אותם רגעים קשים מהל משה בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה, במטרה לעודד את העם לנוכח התחזית הקשה. בדבריו היה כלול המסר:

"בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות המקדימות אותה".

"אבל" הוסיף משה "גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות - הם לא יפגעו בהמשכיות העם. באורח נסתר, דווקא הם יתרמו לנצחיותו, עד בוא גאולתו העתידה". הבורא כרת עמם ברית נצח, והם שמעו את החזות הקשה והאזינו גם לדברי הברית והנחמה.

אך לא כן בדורות מאוחרים יותר. היו כאלו שהעלו השגות כלפי ברית זו, והציגו שאלות:

באיזו זכות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים שיחייבו אותי אם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת זכות להעניש אותי? הלא אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי? מדוע אפוא תקפה ברית זו גם כלפי?

התשובה היא שברית זו אינה דומה כלל להסכמים הנחתמים ונכרתים בין הבריות. ברית סיני שונה מכל אלו בתכלית. כשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם.

מעתה ברית סיני הינה ה"צופן הגנטי" של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים עליו לנהוג בהתאם לו, למען ייטב לו ולמען יחיה בשלום עם פנימיותו, פנימיות החושקת בתורה ובמצוות.

כל קורותיו של העם מוכתבים הם מראש על ידי ה', שוכן שחקים. העם ניחן בתכונות מיוחדות המלוות אותו מאז היציאה ממצרים ומתן תורה, וסולל את דרכו בהתאם לרמתו הרוחנית ולקשר שלו לבורא.

הניידות ההיסטורית של עם ישראל מארץ לארץ, ממדינה למדינה, היא זו שהצילה אותו. הנדידה הקבועה, העתקת המרכזים התמידית והמתמשכת, היא שעמדה לו ואיפשרה את קיומו בקרב העמים. לא יתכן מצב שבו כל שליטי העולם יחליטו ברגע נתון להשמיד את העם בכל מושבותיו. ניגודי האינטרסים לא מאפשרים זאת, הפיזור הוא נס ההצלה הגדול - עד לדורנו. הנדידה הגדולה במאה הקודמת מאירופה אל חופי הארץ, אל ארצות הברית ואל ארצות דרום אמריקה ודרום אפריקה, הניחה את הבסיס להתהוותן של קהילות חדשות בטרם בא השואה.

גם קללת האנטישמיות אינה רק קללה ואסון. קללה זו שהזכיר משה: "והיית לשמה, למשל ולשנינה" (דברים כ"ח, ל"ז), קללה שצמחו ממנה כל הלעג, הבוז וההגבלות השונות, גם בה טמונים גרעיני ברכה משמעותיים. עם כל הכאב והמחנק שחש היהודי במשך כל הדורות, היו אלו אמצעים יעילים ביותר ששימרוהו וקיימוהו כיחידה לאומית חיה ונושמת. האנטישמיות היא זו שהחייתה את רוח האומה, כי בכל מדינה שהחלה לנשוב רוח הסובלנות, פרחה במקביל גם ההתבוללות, ומחקה  מאות קהילות יהודיות בשואה שקטה.

דורנו ששב לארץ האבות מצא אותה ריקה ושוממה, פנויה כמעט מתושבים, כפי שהבטיחה תורה: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם" (כ"ו, ל"ב). לו היתה מיושבת על ידי עם זר (כפי שבכל ארצות התרבות התיישבו עמים), לעולם לא יכול היה חלום שיבת ציון להתממש.

את סיום נאומו מקדיש משה למה שיתרחש בעתיד הרחוק: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל', א').

הרעיון הניכר לעין הוא שהגאולה תצמח מתוך השתלשלות מאורעות איטית. היא תבוא בסיומו של תהליך ממושך של קיבוץ גלויות מכל פזורות העולם. "וקבצך מכל העמים אשר הפיצך... אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה'... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה..." (שם ג'-ה'). תהליך שיהיה משולב בשיבה איטית, אך בטוחה אל שורשיו הרוחניים של העם, אל תורתו ואל מוסרו: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" (שם ב', ח').

התורה מודיעה על חזון הגאולה העתידה שבה יגיע עם ישראל למרום הצלחתו ולשיא אושרו.

משה מקשר את תוכחת החורבן עם בוא הגאולה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה, והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלוקיך... ושב ה' אלוקיך את שבותך וכו'" (דברים ל', א').

פסוקים אלו מתארים את אשר יקרה לאחר התגשמות התוכחה. העם ישוב בתשובה. באותה השעה תגיע תקופה שבה ישוב העם לארצו, הגלויות תתקבצנה ושפע טובה וברכה יושפע ממרום.

בשורת הגאולה מופיעה כשהיא צמודה להבטחה שבאחרית הימים יחזור עם ישראל בתשובה שלמה. הגאולה היא לא רק גמול ומתן שכר על המעשים הטובים של עם ישראל. מדובר בשינוי מהותי.

משמעותה של גאולה בכל מקום היא החזרת דבר למצבו הראשוני. הגלות משמעותה פיזור העם בארבע כנפות תבל, וגאולה הינה קיבוץ הגלויות. בימי קדם ישב עם ישראל על אדמתו בארץ ישראל. הגלות ניתקה את העם, ובגאולה חוזר העם לנחלת אבותיו.

התשובה, כשמה כן היא - שיבה אל המקור הרוחני, אל מקומו הטבעי של עם ישראל. האדם שחטא התרחק מהקב"ה. התשובה מבטלת ריחוק זה ויוצרת התקרבות מחודשת עד כדי דבקות הנשמה בשכינה.

נשמתו של אדם מישראל חצובה במקורה מתחת לכסא הכבוד. אלא שבעקבות החטא התנתקה הנשמה ממקור קדוש זה, עברה גלגולים שונים והגיעה עד לקצה הארץ מבחינה רוחנית. כתוצאה מתהליך התשובה שבה הנשמה לשורשה, והיא חוזרת להיטהר כפי שהייתה בטרם החטא.

התשובה מתאחדת עם הגאולה! גם מהות הגאולה היא שיבה של העם לארצו, למכורתו. שיבה לחיים מושלמים, חיים הקרובים לה', צור ישראל ומושיעו בעת צרה.