מגרעין החסד שזרע נח בשנת המבול, כאשר כלכל ללא הרף, ביום ובלילה, את כל בעלי החיים שבתיבה, זכה אברהם אבינו להצמיח אילן גדול מרובה בענפים של חסד. מידת החסד קשורה בשמו של אברהם אבינו, והביטוי: "חסד לאברהם", חוזר על עצמו בתפילות השונות. אברהם אבינו הוא אבי מידת החסד בעולם.

נשאלת השאלה: מדוע לנח לא ניתן זכר במידת החסד, והרי הוא טרח להשתית חסד זה בסערת מי המבול, ובאופן זה הוא נטע אותה בלב האנושות העתידה כולה כולה? מדוע מידת החסד מיוחסת רק לאברהם אבינו?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בהפטרה של פרשת נח:

"כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח" (ישעיה נ"ד, ט'). בפסוק זה המבול מיוחס לנח. הדבר תמוה, וכי נח גרם למבול שיבוא? והרי התורה מעידה: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח", ואם כן, מדוע המבול נקרא על שמו - "מי נח"?

מגלה הזוהר הקדוש (ויקרא דף רל"ו): "ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני". (לאחר שגילה ה' לנח על בוא המבול) שאל נח: 'ולי - מה אתה עושה?' אמר לו הקב"ה: "והקמותי את בריתי... עשה לך תיבת עצי גופר וכו'', ולא ביקש נח רחמים על העולם. ירדו מים והאבידו את העולם. משום כך כתוב: 'מי נח', כי בו היו תלויים, ולא ביקש רחמים על העולם".

מלשון הזוהר משתמע כי אם היה נח מתפלל על בני דורו, היה בכח תפילתו למנוע את חורבן העולם. ולכן, נקרא המבול על שמו, כי הוא לא מנע את בואו.

נח אמנם דאג להתעלותו העצמית הגבוהה, עד שהכתוב מכנה אותו: "איש צדיק תמים", אבל הוא לא נתן את דעתו על סביבתו. וכאשר התוודע לגזירה הקשה, לא ראה לנכון לשאת את עיניו למרום, ולהעתיר בעד בני דורו.

טענה זו, שלא חשב כראוי על בני דורו, קיימת כלפי נח גם אחרי צאתו מן התיבה. הפסוק אומר: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, וישת מן היין וישכר" (בראשית ט', כ'). כתב רש"י: "'ויחל', עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת", ולא ביין המשכר.

לאחר שהמבול כילה כל אות חיים מעל פני האדמה, היה על נח לחשוב על נטיעה המביאה קיום לעולם, כגון, חיטים ושעורים. אך במקומם הוא נטע כרם. הענבים והיין אינם צורך הכרחי לקיום האדם, מלבד זאת, היין גם עלול לגרום לתקלה, כפי שאמנם אירע: "וישת מן היין וישכר". לכן, מגדירה אותו התורה בלשון: "ויחל", שעשה את עצמו חולין. נח לא היה קשוב לצרכי הכלל, ובשל כך הוא התחלל ונכשל.

למעשה, התקופה הקלוקלת שבה חי נח השפיעה גם על אישיותו, והיא זו שהביאה אותו להיבדלות, וכפי שנבאר:

בדור המבול העמיד האדם את עצמו במרכז. את הסביבה הוא הציב כיעד לסיפוק צרכיו האישיים. עושק, גזל וחמס היו לחם חוקם של בני דור המבול. רכושו הפרטי של הזולת לא הגביל את האדם במאומה, כאשר היה חפץ לגרוף לעצמו הנאות. אוירה זו השפיעה במידת מה על נח עצמו. אמנם נח, להבדיל מכל בני דורו, היטה מגמה זו לאפיק החיובי, הוא ריכז את כל כוחותיו במטרה להתעלות ולהשיג את שלמות הנפש. ואכן, זכה נח להיות "צדיק תמים", אך יחד עם זאת, ההיבדלות מבני דורו, ושימת עצמו במרכז חייו, גרמו לו לא התעניין כראוי בגורלם של יתר האנשים. אמנם היבדלות זו שמרה עליו שלא יושפע לרעה מבני דורו, אך מאידך, היא גרמה לו שלא התפלל על בני דורו שלא יבוא המבול לעולם, ולכן המבול נקרא על שמו. גם ביציאתו מן התיבה הוא לא דאג לקיומו של העולם, ובאופן זה נוצר הבדל גדול בינו לבין אברהם אבינו.

למרות שנח זכה לשתול את גרעין החסד באנושות כולה בשנת המבול, כאשר דאג לכל בעלי החיים בהתמסרות עילאית שאין דומה לה, אך עיסוקו זה במידת החסד, נעשה על פי ציווי ה', ומידה זו לא נבעה מעומק פנימיותו.

לא כן אברהם אבינו, תכונת ההטבה הייתה עצם מציאותו, תמצית אישיותו. כל חייו פעל אברהם אבינו לגילוי מידת החסד בבריאה, ולכן, הוא התעטר בעטרה זו: "חסד לאברהם".

נתבונן בהנהגותיו של אברהם אבינו, כדי לקבל מושג מהי שלימות במידת החסד.

הקב"ה הודיע לאברהם אודות גזירת הכליה שנגזרה על אנשי סדום. חשוב להדגיש שיושבי סדום ברשעותם ביטלו והשחיתו את מידת החסד במדינתם, והיוו את הדמות ההפוכה לזו שאברהם מייחל לה. זאת ועוד, הכתוב קובע: "באבוד רשעים רינה" (משלי י"א, י'). ואם כן, אברהם היה צריך לשמוח על מפלתם, אך למרות הכל, אברהם אבינו התפלל והתאמץ בכל כוחותיו לבטל את הגזירה.

זאת ועוד, בכל מקום אליו הגיע אברהם אבינו בנדודיו, הוא בנה אוהל בצומת הדרכים, כדי לקלוט לתוכו עוברים ושבים, לכלכלם ולזונם. בנוסף לחסד הגשמי פעל אברהם אבינו גם בתחום החסד הרוחני, והשתדל לקרב את אורחיו לאמונה במציאות ה', וכדברי הפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה') - אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים.

ביום השלישי לקיום מצות מילה, כשהיה כואב ומיוסר, ישב אברהם אבינו בפתח האוהל כחום היום, וחיפש אורחים, כדי להביאם אל ביתו ולהיטיב עימם. במשך כל חייו שאף אברהם אבינו להרעיף על בריותיו של הקב"ה טובה עד בלי די.

עתה נבין היטב את דברי רש"י שבפתיחת הפרשה. הפסוק אומר: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (שם ו', ט'), כתב על כך רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, שכל שכן אילו היה בדור של צדיקים שהיה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום".

יש לדייק בנושא: בדבר רבותינו הדורשים לשבח נכתב: "אילו היה בדור של צדיקים", ואילו בדברי רבותינו הדורשים אותו לגנאי כותב: "אילו היה בדורו של אברהם אבינו". מהו הטעם לשינוי זה?

נראה להסביר שנח היה בנוי משתי בחינות, מבחינה אישית היה צדיק גמור, ועל כך מעיד הפסוק: "ונח מצא חן בעיני ה'" (שם, שם ח'). אך מבחינת הדאגה להצלחתו הרוחנית של העולם, היה נח רחוק מדרגתו של אברהם אבינו. לכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו: "אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום", כי אברהם אבינו מגמתו הייתה לתקן את העולם מבחינה רוחנית. לעומת זאת השיטה הדורשת אותו לשבח, אינה מתייחסת בדוקא לדורו של אברהם, אלא לכלל הדורות.