|
ארבע הגלויות
ארבע הגלויות
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כל אחד מבעלי החיים שנצטווה אברהם אבינו לקחת מסמל גלות אחרת. העגלים סימלו את גלות בבל, העיזים סימלו את גלות פרס, האילים גלות יון והציפורים הן סמל לגלות אדום-רומי.
|
בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. (בראשית ט"ו, ט').
כל אחד מבעלי החיים מסמל גלות אחרת. העגלים סימלו את גלות בבל, העיזים סימלו את גלות פרס, האילים גלות יון והציפורים הן סמל לגלות אדום-רומי.
לאחר שבתר אברהם את הבהמות (שם י'): "ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר", ירד העיט על הפגרים.
מדוע היתה הציפור היחידה שלא חולקה לבתרים? מסביר המהר"ל מפראג: בפילוסופיות של בבל, פרס ויון, יש נקודת השקפה שניתן להתווכח עמהן. אולם עם הפילוסופיה של אדום - רומי לא ניתן להתווכח.
נבוכדנצר, מלך בבל, הביס את צבא יהודה והחריב את בית המקדש. לא היה לו ענין לעסוק בענינים שברוח או במוסר היהודי. להיפך, הוא הגלה לבבל את העילית היהודית, ושם הם התיישבו וחיו כאלף שנה, עד סוף תקופת הגאונים, מתוך רווחה רוחנית. המטרה העיקרית היתה מיגור מלכות ישראל.
בבל, כאמור, יצגה את השליטה הפיזית. הם החריבו את בית המקדש, כי הוא היה מקור לגאוות העם היהודי ולכוחו.
האידאולוגיה של בבל היתה שהנצחון ניתן לחזקים ביותר, הכוח הוא הקובע. ככל שיש לאדם יותר כח, הוא רשאי להרוס את החלש ממנו. נבוכדנצר לא נזקק להצדקה שכלית או מוסרית כדי לזרוע חורבן והרס בקרב העמים. כל מי שהיה חלש ממנו נכנע לשלטונו.
ניתן להתווכח עם אידיאולוגיה זו. אמנם לבבלים יש כוח פיזי לשלוט, אולם הקדוש ברוך הוא לא נתן לאדם כח כדי שישלוט בזולתו, אלא כדי שישלוט על עצמו, כנאמר (אבות ד', א'): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". עליך ללמוד לרסן את עצמך כדי להשליט את הצד הרוחני על הצד הפיזי. אין ערך משמעותי לצד הגופני עצמו ללא הרוחניות.
האומה השניה שהגלתה את עם ישראל היתה פרס. בימי מלכותה של אומה זו התרחש נס פורים. היהודים היו נתונים באותם ימים בסכנת האיום (אסתר ג', י"ג) "להשמיד, להרוג ולאבד", מפני שנטלו חלק במשתה אחשורוש. משתה שאופיין בכשלונות של חטאי גילוי עריות. היתה זו התקפה על הרוח היהודית.
הפילוסופיה הפרסית דגלה שהבורא חנן את האדם ביכולת לחוות יופי, תענוג, הנאה ותשוקה. וככל שיגבר העונג, כן יעלה ערכם של החיים. לעומתה דוגלת היהדות בגישה שמטרת בריאת העונג והתאוה הינה ללמד את האדם לרסן כל אחת מנטיות אלו ולנצלן למען האדרת האמונה ולהעצמת הרוחניות שבו. לא זו בלבד שאין ללכת שבי אחר תאוות אלו, אלא שניתן לרתום אותן להתעלות רוחנית.
הפילוסופיה היוונית טענה ששליטה ועונג אינן כה נאצלות כדי לשמש כמטרות נכספות של האינטלקט. ניתן להסכים עם העם היהודי המדבר על נפש, על נשמה ועל רוחניות, כי רוחניות היא תענוג נשגב יותר מאשר שלטון ותאוות גשמיות. לשיטם יש לאדם שכל, ולו יש לסגוד ואותו יש להעריץ.
היוונים לא היו מעונינים בהחרבת המקדש או בהגליית היהודים מארצם. מגמתה של יוון היתה לטמא את חכמת התורה ולהשליט את כח ההגיון והפילוסופיה ואת העמדת האדם במרכז כשליט על גורלו. הם נלחמו בשמן הטהור, המאפשר את הדלקת המנורה ומסמל את החוכמה האמיתית שניתנה מסיני, אך פך אחד של שמן שלא נטמא בידי היוונים, נותר לפלטה. די היה בפך זה להעיד על נס החנוכה. הוא מסמל את נצחונה של התורה על אידיאולוגיות זרות שהתנכלו לתורת ישראל.
את נקודת המחלוקת בין הפילוסופיה היוונית ליהדות ניתן להסביר באמצעות סמלו של חג החנוכה – השמן.
קיים דמיון בין הזית לבין העולם הגשמי. הזית הוא קשה ומר, לכשעצמו אין לו ערך רב, אולם ניתן לכתוש את הזיתים ולהפיק מהם שמן שיאיר את החשיכה.
הסמליות הגלומה בשמן הזית היא שהעולם הגשמי אינו מטרה בפני עצמה. יש לו מקבילה רוחנית, ורק באמצעותה מקבל הקיום הגשמי משמעות אמיתית.
מלכות רומי נקראת גם מלכות אדום. השם שניתן לעשו ולבניו הוא בני אדום, והם נחשבים לגדול האויבים של יעקב אבינו, המסמל את עם ישראל. חכמינו ראו ברומי את היורש הרוחני של אדום, וכינו אותה בשם זה.
מלכות רומי הכירה בנצרות והפכה אותה לדת השלטת בעולם המערבי, אולם יחד עם זאת, השורש הבסיסי לא השתנה, ולכן, גם כיום ניתן השם "אדום" למלכויות המערב. אותן התכונות שאיפיינו את רומי: כח הזרוע, תאוות השלטון, נהיה בלתי מבוקרת אחר נהנתנות וגאווה בלתי מסוייגת – מאפיינות גם את התרבות המערבית.
גלות אדום היא הגלות המשלבת בעת ובעונה אחת את כל הפילוסופיות שקדמו לה. שליטה, תאוות וטומאה אידיאולוגית.
רומי היא שגרמה לקריסת התשתית הרוחנית היסודית של העם כולו על כל מערכת עקרונותיו האנושיים והרוחניים כאחד.
כאשר בתר אברהם את העגלה העז והאיל, הוא רמז לכך שהאדם יוכל לחשוף את השקר בטענותיהם של שלוש האומות שבהמות אלו מייצגות ולהגיע אל האמת. החוויות הגשמיות, הרגשיות והשכליות-רוחניות נועדו כולן למען מטרות נעלות.
אולם אדום אינה מייצגת פילוסופיה או אידיאולוגיה כלשהי, ואינה צריכה להצדיק את עצמה. האדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו ללא כל מטרה או תכלית. ללא חכמה אמיתית, ללא שפה עצמית אמיתית וללא תרבות פנימית, הם שלטו על עולם ומלואו.
לאדום יש יכולת להחליף מסכות בכל עת. כאשר יעקב נאבק עם המלאך, שרו של עשו, שממנו נובע השם 'אדום', הוא שאל לשמו. המלאך התחמק ממתן תשובה ואמר (בראשית ל"ב, ל'): "למה זה תשאל לשמי?" השם מעיד על שליחות, על תכלית. ואילו תכליתו של אדום היא לזרוע מבוכה בבית יעקב. במהלך השנים מחליף אדום את שמותיו בזה אחר זה, הכל לפי מטרתו.
רומי היתה תחילתה של גלות אדום הנמשכת עד היום. רומי קיבלה את הנצרות והפכה להיות הרודף העיקרי של עם ישראל לאורך הדורות. הם טענו שהם היהודים האמיתיים. אדום הוא הגזלן המעמיד פני יונה תמימה.
צורת החיים של אדום הולמת את צרכי הרגע. המטרות מתחלפות במהירות הבזק ומשתנות מאדם לאדם וממקום למקום. לרגע יש צורך בשליטה כוחנית בנוסח בבל, ולאחר מכן בתשוקה נוסח פרס או בהתפלפלות שכלית נוסח יוון. הכל חולף, האדם אינו משתנה, אלא הוא נתון למירדף אחרי כל אחד מן החטאים.
לאחר שאברהם בתר את הבהמות "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם" (בראשית ט"ו, י"א) על פי המדרש ברדת העיט על הפגרים, נטל אברהם מכוש וניסה להורגו, אך ללא הצלחה.
מדוע לא הצליח אברהם להרוג את העיט? כי אי אפשר להתווכח עמו על דרכו. הוא מרוכז בסיפוק רצונותיו, ושום עובדה לא תשנה את דרכו.
העיט הוא הציפור השלישית אחר התור והגוזל, כמספר הבהמות שנלקחו שלושה-שלושה. העיט המסמל את גלות אדום מופיע פעם בלשון יחיד "וירד העיט" ופעם בלשון רבים "וישב אותם", מכיון שאדום מקיפה, כאמור, פילוסופיות רבות. פנים רבות לה ושמות שונים, אך כולן מאוחדות במגמה אחת: להביך את יעקב ולהביס את ישראל.
לאחר שהניס אברהם את העיט, נפלה עליו תרדמה: "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית ט"ו, י"ב).
במדרש מבואר שה'אימה' שנפלה על אברהם, היתה נבואה על ארבע הגלויות. עתה התבהר לו המובן העמוק של הברית שכרת עם האלקים. משמעותו היא שמרבית צאצאיו של אברהם יהפכו קרבן לארבע הגלויות הללו. חלקם יאבדו את זהותם, חלקם יפגעו פיזית, חלקם יאבדו את אמונתם. באותה השעה תגבר אדום ותשלב את תרבויות שלוש הגלויות הקודמות. אדום כמו העיט, תשאף לאחד את כל התרבויות הזרות בנסיון להכחיד כל שריד מהעם היהודי.
אברהם רצה להציל את שרידי בניו. זוהי הסמליות בנסיונו של אברהם להרוג את העיט.
בראותו שנסיונו להרוג את העיט נכשל, נוכח אברהם לדעת שהתקוה היחידה להצלה נעוצה בהפחת חיים בפגרים המתים. הוא הסיט את כובד משקלו מן העיט התוקף אל הפגרים והביאם לעשיית תשובה. המילה "וישב" רומזת לכך, כי היא מלשון תשובה. הדרך היחידה להדוף את השפעת אדום היא התשובה.
|
|
|
|