אדם שקנה עבד עברי - דרישות התורה ממנו כלפי עבדו הינן מפליגות, עד שהתואר "עבד" שהוצמד לו, משתמע כסמלי.

בניגוד לעבדות המצטיירת בתודעתנו, העבד העברי היה חי בתנאי רווחה. אדונו התחייב לדאוג גם לכלכלת אשתו וילדיו. בשנות שהותו במחיצת אדוניו הוא משוחרר כליל מדאגות פרנסה. גם איכות מזונותיו לא נופלת ברמתה מזו של אדוניו. גם תנאי מגוריו של העבד חייבים להיות זהים לתנאי החיים של אדוניו, ולא פחותים מהם.

אדם שהחליט למכור את עצמו לעבד משום שלא הצליח להשתכר למחייתו, והגיע עד פת לחם - שנות העבדות עשויות להיות עבורו גן עדן עלי אדמות. המעביד אינו רשאי להטיל עליו לעסוק במלאכות בזויות, גם לא כאלו המפרכות רק מבחינה נפשית.

בל נשכח שיחס משופר זה נאמר גם כלפי מי שנמכר בגלל גנבתו. גם לגנב דואגת התורה, ומבטיחה לו תנאים משופרים.

אולם תנאי יסודי מציבה התורה, והוא שתקופה זו לא תארך יותר משש שנים. לאחר מכן על העבד לחזור למעמדו הקודם ולתפקד כבן חורין.

סביר להניח שיהיו כאלו שבעומדם על סף היציאה מבית אדוניהם, יחליטו כי עדיף להם להישאר במצב של עבדות. לא היינו מופתעים למצוא כאלו שיעדיפו לעבוד אצל האדון הדואג לכל מחסורם, מאשר לצאת לשוק החיים ולהתמודד בצורה עצמאית עם עתיד שלא ידוע מה הוא צופן בחובו.

התורה צפתה מראש אפשרות זאת, ולא שללה אותה בצורה מוחלטת, אף שהבחירה בעבדות היא למורת רוחה. את גישתה השלילית לבחירה זו מבטאת התורה בציווי לרצוע את אזנו של העבד הבוחר בכך.

מה פשעו ומה חטאו של מי שהעדיף את העבדות על פני עצמאות רצופת בעיות מבחינתו? מהי משמעות הרציעה ליד הדלת והמזוזה?

הרעיון הוא שמי שחרותו אינה יקרה בעיניו, ומוכן להמשיך במעמדו כעבד, ראוי הוא שיבליטו את עבדותו. רציעה זו אמורה לשמש כביטוי חיצוני למהותו הפנימית של האדם שהעדיף תנאים כלכליים על פני חרות. במקום להיות משוחרר ולשמש כעבד רק לבורא, קונה שמים וארץ, מעדיף אדם זה להיות עבד לעבדים. אדם זה מסומן כשונה מכל בני האדם השואפים בטבעם לחרות אמיתית.

ומדוע צריכה הרציעה להתבצע דוקא ליד הדלת והמזוזה? רש"י מסביר: אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כ"ה, נ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע. מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי (שם): "כי לי בני ישראל עבדים" – ולא "עבדים לעבדים", והלך זה וקנה אדון לעצמו, יירצע בפניהן.

הדלת והמזוזה הן הסימנים המובהקים של היציאה ממצרים. הדם שניתן עליהם בליל הסדר הראשון שנערך על אדמת מצרים, בישר את היציאה הקרובה משעבוד מצרים לחרות עולם. מעשהו של העבד מהווה התעלמות מהמשמעות של יציאת מצרים, ולכן מולן מתבצע התהליך המשאיר אדם זה בעבדותו. נסביר את הדברים:

עד לצאת בני ישראל ממצרים, לא ברח אפילו עבד אחד ממצרים. ההיסטוריה מלמדת כי גדרות וחומות אינם יכולים למנוע הסתננות של יחידים, והסיבה העיקרית לכך שאף עבד לא ברח משם, היתה שטיפת המוח המתמדת שהחדירה לתודעת המשועבדים כי העבדות במצרים היא מצבם הטבעי ומהות חייהם.

כתוצאה מכך היו אפילו בעם ישראל כאלו שבחרו להישאר במצרים גם כשבא אליהם משה בבשורת הגאולה, וגם כשחזו במו עיניהם במכות שנחתו על מצרים בזו אחר זו, הם סירבו לעזוב את מצרים.

אם בן ישראל מסוגל לבחור בעבדות על פני חרות, משמע שהעבדות ספוגה בדם נפשו, ועל כך מופנית כלפיו ביקורת ממרום, והדלת והמזוזה המכריזים על החרות, כמו טופחים על פניו.

אמנם אותו עבד מסרב להשתחרר בנימוק של (שמות כ"א, ה') "אהבתי את אדוני את אשתי (הכנענית) ואת בני (העבדים)", אבל אם זהו הנימוק, אין לך עבדות נמוכה מזו. אם השפחה הכנענית מוצאת מקום כה מרכזי בתודעתו, אזי בולטים בו הסממנים המכוערים של העבדות הפנימית. כל בן חורין יודע לייקר את חרותו. הוא לא יוותר עליה בשום אופן, גם אם היא אינה מרשה לו לבוסס בבוץ כאוות נפשו, כדרכם של עבדים. אם נטיות נפשו כה מגושמות, עד שהן מביאות אותו להחלטה להישאר עבד, אם כן מוכח שבליבו פנימה הוא כבר עבד נרצע לתאוותיו. רציעת האוזן אינה אלא מעשה חיצוני המבליט את המתרחש במעמקי נפשו.

יציאת מצרים לא התבטאה בחרות פיסית בלבד. היציאה ושרשרת המופתים שהתלוו אליה לא היו אלא "קומת הקרקע" בבנין רב הקומות שנבנה ביציאת מצרים. התשועה העיקרית שבלטה ביציאה זו, היתה השחרור ממ"ט שערי טומאת מצרים וההתקרבות לעבודת ה'. מבחינה זו, מעשהו של האיש הבוחר בעבדות מהווה התעלמות מהחידוש שביציאת מצרים. ביציאה נפלאה זו הוביל העיקרון: "כי לי בני ישראל עבדים", ואילו הוא "הלך וקנה אדון לעצמו".

חז"ל ירדו לסוף נבכי דעתו של האדם וחשפו את האמת העמוקה שהעבדות לבשר ודם פוגמת בעבדות המוחלטת לקב"ה. מלכות שמים דורשת התמסרות מוחלטת של האדם כלפיה ללא שיור, והתלות באדם יוצרת התנגשות עם התלות הבלעדית במלכות שמים.

גם אם העבד המדובר אינו מאישי המעלה המכוונים תדיר את מחשבתם לבורא, ניתן לדרוש ממנו שיבין כי העבדות הינה מצב שיש לברוח ממנו, ואין לשאוף אליו בשום פנים. קרוב לודאי שאותו אדם אינו בעל מחשבה מעמיקה, אך אף על פי כן, מכח קדושת ישראל הנטועה בלבו מדורי דורות מעת היציאה ממצרים, היה עליו למאוס בעבדות לצורותיה. אם לא עשה זאת, מצווה התורה לרצוע את אוזנו לאות קלון.

ומדוע מתבצעת הרציעה רק אחרי שהוא מבקש להישאר בבית אדוניו בתום שש שנות עבדותו הראשונות, ולא מיד כאשר הוא מבקש להימכר לעבד? מה התחדש עתה בעקבות הצהרתו: "אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי"?

נראה להסביר שבעת המכירה הראשונה ניתן היה ללמד עליו זכות שדוחק המזונות הוא שהביאו להסכין לעבדות. אולם כעבור שש שנים, בשעה שניתנת לו אפשרות לבחור בחרות, והוא ממיר אותה בשעבוד מרצון, הרי זה מוכיח שגם צעדו הקודם לא נבע מדוחק הפרנסה גרידא, אלא גם מהפגם הרוחני שבנפשו, מאדישותו כלפי הפגיעה בעובדת היותו עבד לאביו שבשמים.

ייתכן שבתחילה הישלה העבד את עצמו שעבדות לבשר ודם לא תנתק אותו מקבלת עול מלכות שמים בשלמות, אולם אחרי שכבר טעם את טעמה של העבדות, היה עליו להכיר בפגם שנוצר בנפשו, ולא לשנות בחטא, ואם לא הגיע להכרת אמת זו, והוא מעדיף להנציח את עבדותו, דינו להרצע.

אלא שעלינו לדעת כי גם העבד הנרצע אינו אבוד. בשנת היובל מצוי תיקון לכל בן ישראל בכל מצב. שנת היובל היא שנת השחרור. בשנה זו שחלה אחת לחמישים שנה, שב הכל לקדמותו: שדות שנמכרו שבים לבעליהם והעבדים – לביתם. זוהי שנה שבה מחזיר ה' את הבריאה כולה לראשוניותה. מכאן רמז לכל אדם: גם אם הוא שוקע בעבדות, אין מקום לייאוש, לא פסה תקוותו של כל יהודי באשר הוא שם.