י. חברי, אברך תלמיד חכם, סיפר לי מעשה מעורר השראה שהתרחש עמו בעודו ילד: "למדתי בתלמוד תורה בירושלים. בכיתה נערך מבצע על לימוד מסכת, המלמד הבטיח שאם נצליח, ניסע בערב ר"ח אלול  לצפון לתפילה בקברות הצדיקים. ופסגת הטיול תהיה במירון. שם במערת רשב"י נערוך את סיום המסכת בכיבוד עשיר ובשירה וריקודים. עמדנו אנו בתנאים. המלמד עמד בהבטחתו, ויצאנו לדרך.

לכאורה הכול היה טוב ויפה. אך  אני כהן , ולא רק כהן, אלא כהן יחידי בכיתה. וכך מצאתי את עצמי יושב בודד  על אבן גדולה מול המערה הקדושה במירון. מביט ועיני כלות. חברי 'זוכים' להתרפק על קברו של התנא הגדול והקדוש בתפילה לשנה טובה ומבורכת, ואני... אבל יותר מכך כאב לי כששמעתי את הדי קולות השירה והשמחה, כשאני מביט מרחוק בעצבות.

לפתע המלמד שכנראה לא ידע שכהן אני, חפשני, אמרו לו שאני ממתין בחוץ, הוא יצא לקראתי, והתנצל עמוקות שלא ידע זאת כלל. הוא הוציא מיד את כל ילדי הכיתה מחוץ למערה. והעביר את מיקום מסיבת הסיום לחיק הטבע במעלה ההר המשקיף אל  מערת רשב"י.  ושם הושיבני על ידו, ופתח בסיפור:   

אדמונד הילארי היה מטפס הרים ניו-זילנדי בעל שם עולמי. הוא טיפס על הרים גבוהים בעולם עד שיום אחד החליט לטפס על ההר הגבוה מכולם – האוורסט. היה זה בשנת 1953 וקבוצה גדולה בראשותו החלה במלאכת הטיפוס.

הדרך הייתה ארוכה וקשה, ואט אט נשרו חלק מן החברים. אחדים נפצעו, אחד חלה בדלקת ראות קשה, והאחרים וויתרו כשהבינו שלא יוכלו להמשיך. רק הילארי וחברו הטיבטי טנסינג נורגי המשיכו ביחד עד שהגיעו אל הפיסגה.

כאשר נעמדו השנים בקושי רב על הפיסגה ועמדו לשאוג "הצלחנו" ואולי גם לתקוע דגל, ראו לתדהמתם ילד קטן היושב לו בשלווה מתעלם מכול הנוף המדהים הנשקף מסביבתו, ומשׂחק לו להנאתו בצעצועים...

אדמונד ניגש לזאטוט תפס אותו ושאג: היי, ילד, כיצד הצלחת להגיע לכאן?! איך טיפסת את הקילומטרים הרבים שטובי המטפסים בעולם לא הצליחו? הזאטוט המבוהל הביט בהילארי וגמגם:  "אני נולדתי כאן".

הסיפור הזה שאינו אלא משל, ממחיש במיוחד את מעמדך, אמר לי המלמד, אתה תלמידי היקר, נולדת על 'האוורסט' הקדושה. אתה קדוש מכולנו. בע"ה עוד יבוא יום בקרוב, יבוא משיח צדקנו. יקבץ נדחי עמו ישראל,  יקומו לתחייה ישני עפר, ואז יתרחש המעמד הנשגב בעולם - יבנה בית המקדש, אתה תשמש במרומי פסגת העולם. ואולי תזכה כשרשב"י עצמו יביא את קורבנו, תזכה אתה להקריבו..."

וצווני לברך את כולם ב "ברכת הכוהנים". ואמר: דע לך, ברכת הכוהנים עולה על כל הברכות שיש! וזאת מפני שעל ברכה זו נאמר בתורה : "ושׂמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו כ"ז) הקב"ה בכבודו ובעצמו בחר להעביר את ברכתו לעמו - דרך הכוהנים.  אירוע זה הווה ציון דרך עבור חברי, מאז הוא חש סיפוק עצום בשמירת הלכות טהרת הכוהנים.

פרשת אמור פותחת בציווי הקב"ה על טהרת הכוהנים: " ויאמר ד' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו"  (ויקרא א' כ"א) שואלים  המפשרים על פשר המילה הנראית מיותרת: "ואמרת"? רש"י במקום מביא את דברי הגמרא ביבמות (קי"ד.) המיישבת זאת  כדי- להזהיר גדולים על הקטנים.  בפשוטם של דברים הכוונה היא , שהתורה מייתרת מילה כדי לצוות את הגדולים הכוהנים שיזהירו את ילדיהם  או תלמידיהם הקטנים, בכל הדינים שנאמרו כאן בפרשה.

שואל  ע"כ מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל  הלא גם בפרשת  'השרצים', ובאיסור 'אכילת דם' נאמר שם גם הציווי  "להזהיר הגדולים על הקטנים", אך שם התורה לא התנסחה בלשון : " אמור, ואמרת" ?!

מתרץ שם בספרו "אזנים לתורה" (מעובד) : שהתורה באה ללמדנו סוגיה נפלאה בחינוך. כידוע ישנם שלושה מוקדי השפעה על נפש הילד. א. ביתו  ב. בית ספרו. ג. סביבתו.

את צעדיו הראשוניים צועד הילד בתוך ביתו. משם הוא סופג את ערכיו הראשונים. וממשיך אחריה לבית ספרו. כאשר זכה הילד  להגיע לעולם להורים יראי שמים ובעלי מידות טובות. והם גם ישלחוהו לבית הספר ההולם את חייהם הרוחניים,  אזי משניהם הוא מקבל את ההשראה הרוחנית והנפשית כיצד  לצעוד בבטחה במשעולי החיים.

אך עדיין התמונה לא הושלמה. יש עוד מוקד השפעה משמעותי  ביותר על נפש  הילד. והיא 'הסביבה'  שבה הוא חי. כאשר הסביבה מתואמת לרוח החינוך שהוא סופג בביתו ובבית ספרו, אזי, יש על פי דרך הטבע את התשתית הראויה להצלחת הילד בחייו היהודים.   

אך לא תמיד זוכה הילד לתנאים אופטימליים אלו, לעיתים החינוך הסביבתי נוגד לחלוטין את החינוך של  בית אבא ובית הספר,  כיצד על ההורים לפעול למנוע השפעה זו על נפש הילד?

מלמדנו הגר"ז שלשם כך כתבה התורה את תוספת המילה: "ואמרת"  להזהיר הגדולים על הקטנים. כאשר ההורים חשים שהסביבה מצננת את החינוך שהם מעניקים לו בבית ,התפקיד שלהם  כל הזמן: "להזהיר הגדולים על הקטנים" – לחמם להאיר ובעיקר להעצים  את הבית באורות חמימים של קדושה למנוע מהסביבה  המקררת להשפיע על נפש הילד.

ומדוע נאמרה הבחנה זו דווקא בפרשה זו של 'טהרת הכוהנים' ?

מבאר בעל ה'אזנים לתורה', כוהנים לומדים ביחד עם אחיהם הלוויים והישראלים באותה כיתה. וכאשר הילדים בתלמוד תורה , נוסעים  למשל לתפילות ב"קבר רחל" ב"מערת המכפלה" או בצפון לתפילות בקברות הצדיקים, כולם נכנסים, אבל ילד  אחד או קבוצה קטנה לא יכולים להיכנס! וזאת מפני שכוהנים הם. במצב זה הוא עלול  לבוא בטרוניה: "למה אני שונה?! למה כולם נכנסים ומתפללים  ואני נשאר בחוץ בודד?"

לשם כך צריכים ההורים והמחנכים להשקיע מזמנם ובכוח הסברתם להבין ללבו של הילד, לחוש מחד את תחושתו, ומאידך להסביר  לו שהוא זכה להשתייך לשבט הכהונה. ובכך הוא נעלה יותר, מרומם יותר,  וקדוש יותר מכולם!  הם אמנם נכנסים למערות קבורה לתפילה , הוא לא נכנס וזאת מפני שהוא זכה להיות נצר לשבט הכהונה, ובכך המעלה שלו גבוהה משל כולם. ולכן, מסיים את דבריו בעל האזנים לתורה, ציינה התורה דווקא בהלכות אלו את החובה והזכות   - צריך להזהיר גדולים על הקטנים...

רעיון זה נכון הוא לא רק לכוהנים, אלא בקונפליקטים המצויים בין החינוך השורשי שבבית היהודי, לבין הסביבה. ולעיתים גם בתוככי הסביבה שומרת תורה ומצוות ... אין הכוונה  להתנהגויות הנוגדות חלילה את תורת ישראל. כי אם לסגנון חיים המשופע בעודף  חומריות... בית ששמים את הדגשים על תאוות העולם הזה. והכול כמובן בכשרות מהודרת... 

ילד הגדל בבית של תורה. עלול לעיתים לחוש 'רגשי נחיתות' מול השכנים המתפללים עמו באותו בית כנסת. לומדים באותו בית ספר. אך שם בבית משקיעים רבות ב'אמנות ההנאה' ממנעמי החיים החומריים. כהגדרת ה"מסילת ישרים":  "אהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם". (פרק ט') ילד זה עלול לפתח רגשי קנאה חזקים העלולים לפגום בשאיפתו הטהורה שהייתה לו עד כה- לגדול ולצמוח בתורה.

ידידי הגר"א לוי שליט"א  מציין תדיר בדבריו  שכוח הקנאה עצום הוא, עד שניתן לומר כי מניע הוא את האנושות כולה. למרות שכוחות רבים גועשים בנפש האדם, מידת הקנאה ייחודיות יש בה, וזאת על שמסוגלת היא ליצור 'יש מאין'.

התאווה, אף שכוחה רב, אין היא מתעוררת לפעולה, אלא בשעה שמתעורר החיסרון בנפש בעליה. לעומתה, הקנאה מסוגלת להמציא חסרונות בלבו, ולשעבד את כוח התאווה כדי למלאותם. יתכן שיעברו על האדם ימים רבים בלי שיתאווה למכונית. אולם כאשר יבחין במכונית החונה בחצר שכנו, תצית הקנאה את החיסרון שבליבו והוא יתאווה למכונית משלו. לא משום שהוא צריך אותה, אלא שקנאתו עוררה את רצונו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימלאנו- הקנאה יוצרת חסרונות בנפש האדם 'יש מאין'.

אין קנאתו של אדם מתעוררת מכל חפץ המונח בחצר שכנו. הקנאה תתעורר רק כאשר יבחין בהנאה הנגרמת לשכנו מהחפץ, וכמידת ההנאה, כך מידת הקנאה. וזאת, כדי שלא יחמיץ אף הוא הנאה זו.

כהורים, מבקשים אנו להנחיל לילדנו ערכים, אלא שעולמנו החומרי מפתה הוא עד מאוד, ולכן, יתקשה הילד לוותר על מנעמיו לטובת ערכיו.

אם נחנך את ילדנו לעשיית המצוות רק מיראה, עלינו לדעת שכוחה מוגבל. גם סיכון מסוים יש בה, כי מאיימת היא על שאיפת התענוג המוטבעת בנפש האדם. לעומתה, העשייה מאהבה מחסנת את ילדינו ומאפשרת להם להתמודד בגאון מול פיתויי הזמן, שכן מחליפה היא תענוג בתענוג- את תענוגי החומר מחליפה היא בתענוג רוחני.

כיצד א"כ ניתן להאהיב את התורה ואת המצוות על ילדינו בעולם הגדוש בשפע חומרי שלא היה עד כה?

תשובה לכך מלמדנו בעל  ה"דעת חכמים",  שהביאור העמוק בציווי: "להזהיר גדולים על הקטנים"  הוא: "להזהיר"  מלשון זוהר, כמו "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב,ג).

הגדולים צריכים להזהיר במעשיהם, בהתרגשותם, התפעלותם, והערצתם לקודשי ישראל. להאהיב את התורה ולומדיה, להתרגש מכול זיק יהודי בחיי היום יום. להמחיש את חיי הנצח של לומדי התורה ומוקיריה. להעריץ את גדולי התורה ולהאיר מאורם על הקטנים. להאציל  מרוחם על המוני בית ישראל. ילד הגדל בבית של תורה  שמח ועליז. בית שבו מהבילים את חיי החומר ומעריצים את חיי הרוח. סביר להניח שלא יתעוררו בו רגשות שלילים אלו. יהי רצון שנזכה לכך.