בשנתו האחרונה לחיי כ"ק הרבי בעל ה"שפת אמת זי"ע  פרצה מלחמת רוסיה-יפן, ואלפים מחסידיו גויסו לצבא הרוסי. דאגתו וחרדתו לחסידיו לא משה ממנו ובני ביתו העידו כי בכל ימי המלחמה לא עלה על מיטתו אלא ישן על הרצפה כשרק מעילו מכסה אותו וכשהיה קם מעילו היה רטוב מדמעות. דאגות אלו ציערוהו כל כך עד שגרמו  לרבי לחלות , הוא נפטר צעיר לימים - בן 58 שנים בלבד.

מסופר שלאחר ההלוויה פנה בנו ממשיכו כ"ק הרבי רב אברהם מרדכי בעל ה"אמרי אמת" זי"ע  ואמר לאחיו, הגאון רבי משה בצלאל הי"ד : " הדבר היחיד שמנחמני הוא שאבא זכה לאריכות ימים!". תמה רבי משה בצלאל: "והלא אבא לא מלאו לו עדיין ששים שנה"?! השיב רבי אברהם מרדכי: "אכן, שנותיו לא היו ארוכים, אך ימיו היו ארוכים ". לאדם אין שליטה ובחירה על אורך שנותיו, זה בידי הקב"ה בלבד! אך לאדם יש ויש בחירה מלאה על  אורך ימיו, האם יהיו מנוצלים מבחינת איכותם או חלילה מבוזבזים. ה"שפת אמת" זכה לנצל את ימיו  באיכותם עד תומם.

הגמרא במסכת ברכות (ס''א ע''ב) מתארת בחרדת קודש ובסילודין את עליית רבי עקיבא למרום : "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן "קריאת שמע" היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו, רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "ובכל נפשך"-  אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד."

המפרשים שואלים כמה תמיהות  על דברי הגמרא. א. מה פשר המילים שאמר  ר"ע : "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך", הלא רק מגיל 40 הוא חזר בתשובה!  אך עד גיל זה הוא היה בור ועם הארץ! כיצד זה מסתדר עם המילים: "כל ימי"?!

ב. כן יש להבין, אם היה מצטער על הפסוק "בכל נפשך", למה היה מאריך ב"אחד", היה לו למהר להגיע ל "בכל נפשך" ושם להאריך, שהרי זו הייתה מטרתו!?

ג. עוד יש להתבונן בפשר ה"בת קול "-  אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד". מה חשיבות הוא בכך שיצאה נשמתו ב"אחד"?

מיישבים המפרשים תשובה נפלאה על פי הגמרא במסכת עבודה זרה (י''ח.) "תנו רבנן, כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך, אמר לו, מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו, אבא, אראך בכך, אמר לה, אלמלא אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני.

אמרו לו תלמידיו, רבי, מה אתה רואה, אמר להן, גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס (בך) האש, אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי (הרומאי התליין שהיה ממונה על שריפתו) רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו, הן! השבע לי, נשבע לו. מיד הִרבּה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האוּר. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר:

"יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים".

דבר אחד ברור נלמד כאן והוא:  שעל ידי מסירות נפש יכול היהודי ברגע אחד, בשעה אחת, לרכוש קניני נצח, מה שאחר ישיג בשנים רבות.

לאור דברי הגמרא אלו  ניתן ליישב את פשר המילים שאמר רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער" . הרי רבי עקיבא רבי עקיבא שעלה ונתעלה עד שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו, כפי הנאמר בגמרא במנחות (כ''ט ), אם כן  לבטח היה מצטער על  אותם ארבעים שנה שלא נוצלו ללימוד התורה. והרהר בלבו כיצד ניתן לתקנם,  אך כעת  כשנמצא ר"ע  בשיאה של ההתעלות האנושית ברגעיו האחרונים לימד ר"ע  את תלמידיו: שעל ידי  "מסירות נפש" ניתן לתקן בבת אחת מה שהחסיר באותן השנים, כאומרו :"יש קונה עולמו בשעה אחת" לפי זה יש לפרש, מה שאמר רבי עקיבא, כל ימי הייתי מצטער, שהיה מצטער על אותם ארבעים השנים  שלא היה זכה לעסוק בתורה. כיצד מתקנים את אותם    השנים בשעה אחת , התשובה לכך נעוצה בפסוק זה: "ובכל נפשך". על ידי  מסירות נפש.

לכך התבטא ר"ע באומרו: מתי אבוא לידי מסירות נפש, מתי אזכה ואוכל לתקן את 'כל ימי' בשעה אחת שיהפכו לחטיבה אחת. מפני  כן היה מאריך ב"אחד", לזכות לתקן את כל חייו בפעם אחת. ויצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד". זכית ונתקבלה בקשתך לקנות עולמך שהחסרת- בשעה אחת  וזאת ע''י שקיימת בעצמך מסירות נפש מאין כמוה. והרמז לדבר הוא: י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שעה א'חת, ר''ת -עקיבא. (פנינים מכון פאר)

רבים מגדולי האחרונים דנים בסיבה לשמחה הגדולה ביום "ל"ג בעומר". הרמ"ע מפאנו זי"ע מחדש  את הסיבה לשמחה . נאמר בגמרא במסכת יבמות (סב ע"ב): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, וכו' והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

מדברי הגמרא אלו משמע שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל שבעת השבועות שבין פסח לעצרת. אך כבר בדברי הראשונים הקדמונים הוזכר שבל"ג בעומר  פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. כפי שכתב רבינו אברהם ב"ר נתן הירחי: "שמעתי בשם רבינו זרחיה הלוי "בעל המאור"  שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח עד 'פרוס' העצרת. ופירושו שהם מתו עד חמשה עשר יום קודם  העצרת , דהיינו עד ל"ג בעומר, כיון שכשנוריד חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום יישארו בידינו שלשים וארבעה ימים, שהם שלושים ושלשה ימים שלמים (שהרי לגבי אבילות נאמר שמקצת היום ככולו).

מובן לכול שהפסקת המגיפה היא לא סיבה לשמחה, וזאת מפני שהגיפה כילתה עד אחרון מתלמידי רבי עקיבא. מתעוררת לה השאלה: "ולשמחה מה זו עושה"?!

מיישב רבי מנחם עזריה מפאנו זי"ע ב"מעין גנים" חלק ג' – סדר ספירת העומר, שגזירת המגיפה שנענשו בה  תלמידי ר"ע הייתה גם על רבי עקיבא עצמו! שאף על רבי עקיבא נקנסה מיתה 'בו ביום', כידוע, ובטלה הגזירה ורבי עקיבא לא מת, שכּל עשרים וארבע אלף התלמידים הללו כיפרו עליו, והוא חזר ולִמד את התורה לרבי מאיר וחביריו ומהם פשטה לכל ישראל.

כלומר, הסיבה לשמחה הגדולה ביום זה הוא מפני ביטול גזירה  המגיפה שריחפה  על רבי עקיבא ביום זה,  והוא ניצול ממנה ע"י הכפרה בפטירת תלמידיו. מפני זה יום ל"ג בעומר יום שמחה הוא.

יש להתבונן בטעם זה מדוע נקבע שיום זה יהיה שמחה לכול כלל ישראל, הלא התנ"ך מלא בניסים מופלאים על הצלת מנהיגיו, ולא מציינים זאת באירועי שמחה. כמו שלא מציינים את היום שבו ניצל משה רבינו מהנחש שרצה להורגו מפני שלא מל את בנו. מדוע אצל ר"ע כן מציינים זאת?

נראה שסוד בדברים נמצא בדברי רבינו החיד"א זי"ע  על דברי הגמרא הנ"ל:  "וכולן מתו בפרק אחד... והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם.. והם הם העמידו תורה אותה שעה".

כלומר, בעקבות אסון המגיפה העולם היהודי שמם לחלוטין, לא היו תנאים שיעבירו את התורה שבעל פה. עד לרגע שבו החליט רבי עקיבא לפתוח בית מדרש מחדש. והגיע לרבותינו שבדרום, והם העמידו תורה באותה שעה.

באיזה יום בשנה נפתחה הישיבה החדשה של רבי עקיבא?

את התשובה לכך מגלה לנו רבינו החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן י"ח):"ויום ל"ג התחיל לִשְנות לרשב"י, רבי  מאיר, ורבי יוסי, וכו' ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה".

אם נצרף את שני הטעמים נמצא שהשמחה ביום ל"ג בעומר היא על הצלתו של ר"ע מגזירת המגפה, ובעקותיה זכינו ליום הגדול הזה שבו הפסיק העולם בשיממונו הרוחני,  אל חיים של תורה. זכה עם ישראל "שלא תשכח מפי זרעו". חזרה והתפשטה התורה לכול תפוצות עם ישראל ביום זה. וזכינו גם ללמוד קנין נצח כשנהרג ר"ע בקידוש השם מאין כמוהו, לדעת שכשחיים במסירות נפש ניתן לתקן את כול החיים לחטיבה אחת של קדושה.   

זכותם של רבי עקיבא רשב"י וחבריו תעמוד לנו ביום זה.