בסיום הרצאתי באחד מבתי הכלא בארץ. עברתי ליד חצר הכלא, שם המתינו משפחות האסירים החפצות להיפגש עם 'יקיריהם'... והנה כשיצאו האסירים, צדה עיני באחד האסירים המסוכנים שקופת שרצים גדולה מונחת על כתפו. כשיצא אל החצר, ניגש אליו אביו, חבקו חיבוק עז, עיניו דמעו, והעריף עליו דיבורי  חום ואהבה. הרהרתי לעצמי על פשרה של אהבה מוזרה זו... הלא ילד זה מביא להוריו ים של בושות ועגמת נפש. כיצד ניתן לאהוב בן כזה?

דמיינתי שהאב ניגש אלי וענה על תמיהותי: א. זה הבן שלי! זה הכול, אבא הוא  אבא  גם לילדים מאכזבים. ב. לו היית יודע אילו קשיים וניסיונות הוא עבר בחייו, היית מביט עליו אחרת. ג. "כרחם אב על בנים" אני פשוט מרחם עליו.

נזכרתי אז בחידוש נפלא ששמעתי ממור אבי שליט"א על דברי הפסוק : "ויחל משה את פני ד'... ויאמר למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (שמות ל"ב י"א) יש להתבונן בהבנת הדברים הלא מדובר "בחטא העגל" חטא חמור מאין כמוהו שנעשה בפרהסיא ארבעים יום אחרי מעמד "הר סיני"! מה א"כ ההבנה בטענה : "למה יחרה אפך בעמך" וכי עסקינן בזוטות?!

התשובה היא, שכשדנים בשמים על מעשיו הרעים של האדם, לא דנים רק על המעשה עצמו, כי אם על הרקע שממנו הוא בא. רצה משה בתחינתו לעורר רחמים על בני ישראל באומרו: "למה יחרה אפך" הלא הם : "עַמֶך- אשר הוצאת מארץ מצרים" מהיכן הוצאת את העם הזה –ממצרים!! ממקום שבו הם היו שקועים בעבודה זרה לאורך  210 שנות שיעבוד. ע"ז זו הוטבעה באישיותם ונמסכה בדמם. וכדי לנקות זוהמה זו נכונה להם עבודה רוחנית של שנים. ומפני כן יש לסלוח להם על חטאם.     

פרשת בחוקותי פותחת בסדרת ברכות כאשר נלך בדרך הטוב. אך והיה אם לא, כותבת התורה סדרה ארוכה של תוכחות. לקראת סוף הפרשה מבטיח הקב"ה לעם ישראל שגם אם חלילה לא יקשיבו להזהרות, ויתממשו חלילה הקללות, עדיין לא אבדה התקווה כפי הנאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ד' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו מ"ד) כלומר, ברית האבות לא תמה לעולם, ואין היא נתונה לשינויים.

לכשנתבונן בפסוקי התוכחה נגלה  במוחש את דברי חז"ל בהנהגת הרחמים של השי"ת עם עמו: "לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה". (מדרש רבה רות פ"ב) העונשים לא יבואו מידית אלא בהדרגתיות, בהתאם להתנהגות העם. יותר מכך גם אם חלילה העם יאטום את אוזנו לחלוטין, יפנה עורף לדרכי אבותיו,  וידרדר מדחי אל דחי, ויבואו עליו העונשים הצפויים, הגרוש מהארץ, והפזור בין העמים הנוגשים. גם שם הקב"ה לא יעזוב את עמו לרגע!

הגמרא במסכת מגילה (י"א) שואלת מדוע בהבטחה זו יש כפילות: "לא מאסתים ולא געלתים"? עונה על כך שמואל - "לא מאסתים- בימי יוונים. "ולא געלתים" - בימי אספסיינוס. "לכלותם"- בימי המן. "להפר בריתי אתם" - בימי רומיים. "כי אני ד' אלוקיהם"- בימי גוג ומגוג".

כלומר – יש כאן הבטחה המתמשכת לאורך כל הדורות - שבכל גלות וגלות ובכל צרה וצרה הקב"ה לא יעזוב אותנו – לכך נכפלו  ההבטחות.

מבאר זאת מרנא הגר"א זי"ע  לאור דברי הגמרא במסכת שבועות(לו) בסוגיה העוסקת באדם שאומר פעמיים ברציפות שיעשה דבר כלשהו (ומתכוון לשבועה) אינו צריך לומר לשון שבועה ממש (אני נשבע ש..) אלא הדבר נתפס כשבועה.

את ההלכה הזו לומדים מפרשת נח שנאמר בה: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול,  ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"  (בראשית  ט' י"א )  גם כאן אנו מוצאים הכפלה בהבטחה. הכפלה זו נמצאת גם בדברי הנביא ישעיה (נד ט) : "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגער בך". אנו למדים מזה שאם הכתוב חוזר על עצמו פעמיים אזי יש כאן שבועה הגבוהה מהבטחה.

כך גם כאן כשהקב"ה חוזר פעמיים על ההבטחה שלו - "לא מאסתים ולא געלתים" – יש כאן שבועה לעם ישראל  שהיכן שהם יהיו, ומה שהם לא יעשו,  לעולם לא יעזבם! ומדוע? התשובה: "כי אני ד' אלוקיהם".

לאור הדברים יובן המשך הפסוק בלימוד של הגמרא - "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי... כן נשבעתי מקצף עלייך ומגער בך" כלומר - אנו רואים כאן שהקב"ה נשבע שלא לכעוס על עם ישראל כמו שהוא נשבע במי נח, ולכאורה לא מצאנו מקום מפורש שבו הקב"ה נשבע לעם ישראל על זה? אך לאור דברי הגר"א   מיושבים הדברים על ידי אותו לימוד שעל ידו אנו רואים שהוא נשבע בנח, בכפילות ה"לא" , אזי גם כאן יש שבועה שלא לעזוב את עמו.

נשאלת לה השאלה מדוע מגיע יחס חם וכה אוהב עד כדי שבועה  לעם המורד ברגל גסה בבוראו ובתורתו?!    

תשובה לכך מצאנו  בדברי הזוהר הק' בפרשתנו  דברים מרגשים ומרוממים (מתורגם):

אמר רבי חייא: אני שמעתי דבר חדש, שאמר רבי אלעזר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", היה צריך לומר- 'לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם'  אלא "לא מאסתים ולא געלתים", מי ששׂונא לחברו מאוס הוא לפניו, ומגועל הוא בגיעול לפניו, אבל כאן, "לא מאסתים ולא געלתים". מה טעם? משום שאהובת נפשי ביניהם, ובשבילה כולם אהובים אצלי..."לְכַלֹּתָם" כתוב, חסר ו' (מלשון כלה), בשבילה "לא מאסתים ולא געלתים", משום שהיא אהובת נפשי, ואהובה שלי אצלם.

(משל) לאדם שכַּלתו המיועדת הייתה גרה בשוק של בורסקי (מקום שמעבדים עורות שריחו רע), אם לא הייתה היא שם - לא היה נכנס שם לעולם. כיון שהיא שם - דומה בעיניו כשוק של בשׂמים, שכל הריחות הטובים שבעולם נמצאים שם.

אף כאן, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם", שהוא שוק של בורסקי, "לא מאסתים ולא געלתים", ומדוע?- "לְכַלֹּתָם"! שאני אוהב אותה והיא אהובת נפשי, ששורה שם, ודומה עלי ככל הריחות הטובים שבעולם, משום אותה כּלה שבתוכם. אמר רבי יוסי: אילו לא באתי לכאן אלא לשמוע דבר זה – דיי". (ח"ג בחוקותי, קט"ו)

יש להתבונן בדברים הרי סכ"ס יש כאן ריח עז של צחנת הבורסקי כיצד זה יתכן שאדם המתהלך בשוק זה יחוש כאילו הוא בשוק של בשׂמים?! התשובה נעוצה בסוד 'היחס'  של האדם למעשיו. אם הוא חש במקום מסוים הנאה גדולה כדוגמת קשר רֶעים עמוק, אזי אסוציאטיבית המקום מצטייר בעיניו כמקום נפלא, ובכוחו להפוך ריח צחנה לריח הבשמים! וכן ההיפך. הכול מתחיל ומסתיים ביחס של האדם למקום.

כך גם כאן כשעם ישראל בגלות  הגוף והנפש הוא  בבחינת: "שוק של בורסקי", אך אהבת הקב"ה אליו כה גדולה, עד שמדמהו כשוק של בשׂמים, וזאת מפני שנשמת עם ישראל היא ניצוץ אלוקי ממעל, היא חלק מהקב"ה. וכשהעם יורד לתוככי הגלות השכינה יורדת עמו.

מעלעול בדפי ההיסטוריה נוכחים לראות  שבכל מקום שהיו יהודים - הייתה ברכה, וכשעזבו או גורשו  - חל שפל עצום.  על כך נאמר בזוהר שם:

"רבי אבא אמר: "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם", "ויסרתי אתכם" - על ידי ממונים אחרים... "אף אני" - הרי אני מתעורר אליכם...

בוא וראה אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, (משל) למלך שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך, אמר המלך: כל אלו הימים הכיתי אותך ולא קבלת, מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, ואוציאך מן המלכות, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים ויעברו אותך מן העולם, מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ!

כך "אף אני", אני ואתה נצא מן הארץ. כך אמר הקב"ה: ישראל, מה אעשה לכם... אם אוציאכם מן הארץ לבדכם אני מפחד עליכם מכמה דובים ומכמה זאבים שיקומו עליכם, אבל מה אעשה לכם, אלא אני ואתם נצא מן הארץ, ונלך בגלות".

הקב"ה בא עִמנו לתוככי הגלות, מתוך אהבתו אלינו, וליווה אותנו במציאות הקשה של הגלות. זהו הסיום של פרשת התוכחה - "לא מאסתים" - בכל מקום שאתם נמצאים אני הולך אתכם, ואני רואה את הריח הטוב שיש בכם, למרות הגלות.

ידיעה זו מרוממת היא עד למאוד. האמונה, הביטחון ואהבת השם אלינו נבנות דווקא מתוך פרשת התוכחה. כמובן שאין זה פוטר אותנו מאחריות לעשות כל שביכולתנו לתקן את מעשנו ולקדש את שמו יתברך. אך לשם כך זקוקים עם ישראל למנה גדושה של עידוד, ואין כמו פרשת 'בחוקותי' הנראית ממבט חיצוני כפרשה קשה מאיימת. אך כשמתבוננים לעומק אנו מוצאים בה נחמה ועידוד.

ספר "ויקרא" מסיימת התורה בצורה מפתיעה לכאורה בהלכות: "נדרים, ערכין ותמורות" והשאלה המתבקשת היא - מה הקשר בין כל התוכחות והמוסר שהתורה נתנה לנו לאורך הפרשה, לסופה?

על פי הנכתב לעיל יובנו הדברים - ישנו קשר חזק בין סוף התוכחות לבין הנדרים שמופיעים כאן - בסוף פרשת התוכחות ראינו כי הקב"ה לא מבטיח כי אם נשבע לעם ישראל שהוא ישמור עליהם, כאן אנו רואים הזדמנות של עם ישראל להחזיר בחזרה מעין אותו מעשה כלפי הקב"ה - "כי יפליא נדר בערכך נפשות לד' " עם ישראל רוצה לגמול בחזרה לבורא על טובו ועל השבועה שהוא נשבע לו, ולכן הוא נודר ונשבע להביא את ערך עצמו כלשון רש"י: "דבר שנפשו תלויה בו". לקב"ה.