מסופר על רב גדול בארה"ב שהגיע לביקור אצל רופאו, במהלך הביקור נאלץ הרופא להזריק לו זריקה מורכבת. והוא עקב בדריכות על שלבי ההכנות ושׂם לב לכמה פרטים:  א. הרופא הכין אותו נפשית לכאב הדקירה. ב. הרופא עצמו חיטא את ידיו בחומר מיוחד. ג. לקח את המחט מאריזה סטרילית. ד. ניקה את המקום באלכוהול . ה. בגמר הטיפול חבש את הדקירה בצמר גפן רך ומלטף... ובקשו  שינוח להתאוששות.

תלמידו ששהה לצדו, תמה, מדוע רבו כה עוקב בדריכות על ביצוע הפעולה, בתגובה ענה הרב לשמשו שניתן ללמוד מפעולה זו מוסר השׂכל חשוב מאוד לחיים: כשעומדים 'לדקור' את זולתנו כלומר, כשבאים להעביר ביקורת על הזולת. צריך: א. שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שאם לא כן עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל! ב. צריך לבדוק שמעביר הביקורת יהיה נקי ומתוקן לפוחת בנושא זה. ג. לבדוק שמקבל הביקורת יהיה במצב רגשי קשוב, ולא, הוא עלול לקבל זאת בצורה שלילית שרק תחמיר את המצב. ד. להכין אותו מראש, שיהיה במצב של 'כוננות ספיגה'... לא להנחית עליו ביקורת בהפתעה. ה. עם סיום הדברים יש לתת למבוקר תחושה נעימה ע"י מחמאה וכדומה שיחוש מוערך ולא מושפל.

פרשת שלח מביאה אותנו אל אחד הצמתים המכריעים ביותר בהיסטוריה של עמנו: "חטא המרגלים", חטא, שתוצאותיו היו הרות אסון.  הרמב"ן  (במדבר י"ג י"ב) מעלה שאלה עצומה. שאי אפשר לפתוח את פרשת השבוע בלי להתייחס לשאלה בסיסית זו, וז"ל:

"מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם 'וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה' ... והיו צריכים להשיבו על מה שצווה אותם? ... וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?! ... והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכוח הענקים יותר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותיהם!! כדכתיב: (דברים ט) "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם, בני ענקים אשר אתה ידעת, ואתה שמעת, מי יתייצב לפני בני ענק"?!

כלומר, מה רוצים מהמרגלים? הרי הם צדקו! הם ביצעו במדויק את המנדט שקיבלו ממשה והמסקנה אליה הגיעו הייתה נכונה: שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה. מה הטענה כלפיהם? איפה הם טעו? הרי שלחו אותם להביא מודיעין והם הביאו!

בעל העקידה מביא תשובה נפלאה ומוסר השכל בצדה. (מעובד, בתוספת דברי הכותב)  סוד הדברים נעוץ בדברי רש"י שבתחילת פרשתנו: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על "עסקי דיבה" שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".

ההקשר שבין שני המעשים תמוה מאד: לשם מה רש"י מערב את מרים הנביאה בתוך העסק השפל של המרגלים? כיצד אפשר להשוות בין אישה צדקת, שבסך הכול דאגה לשלמות ביתו של אחיה הצעיר לבין החטא החמור של אלו שמאסו בארץ חמדה?!

התשובה היא שהחטא של מרים לא התבטא בעצם ה'דיבה הרעה' אלא ב'עסקי דיבּה', בכך שעסקה ודברה באריכות אודות משה. היה עליה לגשת אליו לבדו בחשאי ולשאול אותו בתורת שאלה. ועל בסיס רעיון זה הייתה התביעה על המרגלים: למרות שלא אמרו שקרים על ארץ ישראל, אך הדיבור היה בצורת: 'עסקי דיבה', הם הרחיבו והעצימו את חוזק יושבי הארץ ובכך גרמו לבהלה מיותרת לעם.

כלומר, רש"י פותח  בפנינו את הפרשה עם ביאור כללי אודות הסיפור. דע לך שחטא המרגלים לא היה בעצם דבריהם, אלא בדרך הגרועה בה העבירו את המסר. וזה בדיוק מה שקרה אצל מרים: עצם דבריה היו נכונים ונאמרו בכוונה טובה, אך היא בדרגתה בחרה בדרך לא ראויה. "שלקתה על עסקי דיבה"! אם יש טענות על הנהגת אחיה משה, עליה היה להיכנס לביתו ולשוחח עמו. אך לשם מה הזמינה גם את אהרן? ומדוע הוסיפה: "הרק במשה דבר השם, הלוא גם בנו דיבר".

כך ההקפדה על המרגלים לא הייתה על עצם דבריהם, אלא על 'הדרך' בה העבירו את הביקורת. כאשר נחשפים לכישלון של חבר אהוב, לא יוצרים כותרות. מגלים זאת בלחש רק למי שחייב לשמוע. הנה כאן, המרגלים 'נשלחו' בפועל ע"י משה רבינו מנהיגם של ישראל. כאשר הם חוזרים אחרי ארבעים יום. עליהם להגיע קודם לביתו של המשלח- משה רבינו ולתת את המידע שבידם. אך הם ברוב חוצפתם מוסרים זאת בנוכחות העם כפי הנאמר: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. (שם י"ג כ"ו) אומר ע"כ בעל ה"עקידת יצחק" שהם בכוונה תחילה לא באו מראש אל משה רבינו כי הם ידעו שהוא ואהרון בשיחתם עמם ימנעו מהם להוציא את דיבּת הארץ.   

אולם הם בחרו לסחור בגנותה של הארץ. הם כינסו 'מסיבות עיתונאים' והלכו משבט לשבט והסיתו כנגד העלייה ארצה. בכך הוכיחו כי לא החשש מדבר מגרונם, אלא אינטרסים שונים מובילים אותם לחוסר האהבה וההערכה לנחלת אבות.

כדי לדעת כיצד נכון להעביר ביקורת, את זאת מלמדנו משה רבינו בחטא זה ממש. בספר דברים טרם פרדתו מעמו פונה משה רבנו אל העם בדברי מוסר צפונים על הדרך לתקן את מעשיהם. ושם בתארו את הרקע והסיבה שהובילה ל'חטא המרגלים' ותוצאותיו הקשות: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ (דברים א, כב). מהי מהותה של אותה קרבה? ומדוע מדגיש משה "ותקרבון אלי כולכם" והוא לא מסתפק במשפט "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו", הרי ברור הדבר, שאם בני ישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים, הם התקרבו אליו  כדי לדבר עמו.

מבאר רש"י שמילים אלו טומנות בחובן תוכחה נוספת לעם ישראל: "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביה, ילדים דוחפים את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים". כלומר, בני ישראל היו כל כך להוטים לשלוח מרגלים, עד כדי כך שהם שעטו לעבר משה בחוסר דרך ארץ מופגן. כשהצעירים חמי המזג דוחפים את הזקנים. אך גם הזקנים לא טמנו את ידיהם והם דחפו את ראשי העדה.

מדוע מתייחס משה רבנו לצורת הבקשה ולא לעצם הבקשה לשלוח מרגלים? הרי אף אם בדרך לא נהגו בכבוד הראוי, ודאי הוא שעצם החטא היה בשליחת המרגלים ולא בדרך בה הם התקרבו אל משה?

רש"י בהמשך דבריו מביא פסוק נוסף בו נאמרו המילים: "ותקרבון אלי", אך דווקא מהפן החיובי. היכן זה קרה? ב"מתן תורה":(שם ה, כ-כא) "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ד' אֱלֹוקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ". בני ישראל נגשו למשה ובקשו שהוא זה שישמע את דברי התורה ישירות מנותן התורה - מהקב"ה, ולאחר מכן יעביר אליהם את הדברים. על קרבה זו, משה מתבטא בחיוב על הנימוס והדרך ארץ שאפיין קרבה זו: "אותה קרבה הייתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם".

מבאר בעל ה 'כלי יקר'  את ההבדל שבין שתי קרבות אלו: "אלא לפי שכּל זה מעניין 'התוכחה' לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם, במתן תורה דנתי אתכם "לכף זכות", וכשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי ייתן והיה זה לבבם כל הימים. האמנם, כשבאתם לשלוח מרגלים באתם בעירבוביא ילדים דוחפים זקנים אגלי מילתא למפרע (נודע הדבר למפרע) שגם הקריבה של מתן תורה לא הייתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קנייני הגוף".

פלאי פלאים, לשם מה צריך "לדון לכף זכות" כשמתנהגים בנימוס, מה הכוונה "במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות"?

נראה מדברי בעל ה'כלי יקר' שיש כאן מוסר השכּל נוקב. בשעה שקיבלו עם ישראל את התורה היינו מצפים שהעם יתלהב בשעה שישמע את דבר השי"ת בעולם, שתהיה התרגשות וההתלהבות עד כדי שבירת מחיצות העלולה להוביל לחוסר נימוס המתבטא בדחיפות של צעירים שעלולים להתעלם ולדחוק את הזקנים לקרן זווית. אך שם דווקא העם הגיב בנימוס ובנכבדות... היה נראה שזו תכונה חיובית המלמדת ומעידה על 'יראת הרוממות'.

אך הנה בשעה שהתחננו על הצורך במרגלים, שם הייתה סערת רוחות שגרמה לדחיקתם ודחיפתם של הזקנים... התסיסה שליוותה את חטא המרגלים מלמדת שכאשר העם רוצה להשיג מטרה מסוימת הוא יודע גם יודע לתסוס... זו עדות נאמנה שהשקט הנפשי שליווה את אותם תוססים במעמד הר סיני לא בדיוק שיקף את 'יראת הרוממות'... אלא שיקף 'אדישות'. כולם נותרו אדישים, וכל אחד התחסד ונתן את הכבוד למבוגר ממנו... בנקודה זו מוכיח אותם משה: היכן היו הכוחות הללו במעמד הר סיני? מדוע לא התלהבתם מספיק באותו המעמד לפחות כמו בחטא המרגלים?!

אך היופי שבדברי המוסר הוא הדרך שמשה רבינו  מעבירם. הוא לא את אמר דברי הכלי יקר מפורשות לעם... אלא הוא  בדרך עקיפה העביר מסרים אלו לכול יהודי שמוחו מחשב וליבו פועם, הוא ידע להפנים זאת נכון.

ומה רע בביקורת ישירה? היא מעוררת את האדם לסתור את דברי המבקר, כי האדם רואה את עצמו בד"כ כאדם מושלם לפחות כלפי הזולת... וכאשר מוטחת בו ביקורת , הוא יעשה כל שביכולתו  'להגן' על עצמו ולתרץ את מעשיו בק"ן טעמים כדי לצאת 'נקי'. אך ביקורת היא עקיפה כוחה לעקוף את מנגנוני ההגנה הטביעים של האדם ולהגיע ישר ללבו.    

משה רבינו בתוכחתו העדינה והפנימית מלמדנו שמלבד ה"מה"- המסר עצמו החשוב. חשוב לא פחות ה"איך", כיצד לכבד את המבוקר. כי כאשר האדם חש מכובד כלפי המבקר, הוא מבין שהוא רוצה רק בטובתו.  אזי יש בכוחו להרהר לגופם של דברים ולתקן את מעשיו.