דוד ברוורמן                       

בין ניסיון להתמודדות

בעקבות קשיים כלכליים של מוסדותיו, קרא הרבי אל שלושה מחסידיו הנאמנים ושאלם: "לו, הייתם זוכים בפייס מה הייתם עושים עם הכסף?" החסיד הראשון הצהיר: "חמישים אחוזים מן הסכום הייתי נותן למוסדות!" הרבי הגיב בביטול. החסיד השני השיב: "הייתי נותן שמונים אחוזים למוסדות!" שוב הגיב הרבי בביטול. אמר החסיד השלישי: "איני יכול להשיב במקום אדם אחר!" הרבי חייך בשביעות רצון. והסביר  את דבריו: "הרי אם אזכה בפייס אהפך לאדם אחר...  אינני יודע איך הוא יגיב... וע"כ, כאשר זה יקרא, אז תשאלו אותי ..." 

פרשת ויצא פותחת ביציאתו של יעקב אבינו מבית הוריו לחרן , בדרך להקמת ביתו – בית ישראל. נאמר במדרש יעקב אבינו הגיע אל בית לבן בעירום וחוסר כול. חסר זה ציער והכאיב ליעקב אבינו עד מאד, וז"ל:  "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" : "רבי שמואל בר נחמן פתח: " שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (תהילים קכ"א)  אשא עיני אל ההורים - למלפני ולמעבדני (למלמדי- ולעושי- שהם ההורים), "מאין יבוא עזרי"-  אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה,  מה כתוב בו: "ויקח העבד עשרה גמלים..." (בראשית כ"ד י) , ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד... חזר ואמר, מה אנא מובד סברי מן בריי?  (מה אני מאבד תקוותי מן בוראי?) , חס ושלום!  לית אנא מובד סברי מן בריי (אין אני מאבד תקוותי מבוראי!!),  אלא: "עזרי מעם ד'...  ". (ב"ר ס"ח- ב.)

יעקב אבינו הצטער צער רב על עניותו בבואו למצוא את זיווגו בלא כל מתנה ותשורה. כיצד  שלחוהו הוריו ללא כל מתת? והרי יצחק אבינו  היה עשיר מופלג?

התשובה נמצאת ברש"י על הפסוק: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" – לפי שבא בידיים ריקניות, אמר:  אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשיו במצוות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, אמר לו (ליעקב) מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב, טול מה שבידי והעני חשוב כמת".

שואלים המפרשים אמנם נעשה ליעקב אבינו נס גדול ונצלו חייו, אך מדוע היה צריך להצטער שבא אל כלתו בחוסר כל, הלא דרכים רבות למקום לסובב ניסים ללא כול צער?

מובא בספר "שיח שרפי קודש" בשם בעל ה"חידושי הרי"מ" זי"ע לאור דברי המדרש הנ"ל יסוד וחיזוק גדול באמונה בהשי"ת:  "יעקב אבינו היה מתמה על עצמו על המחשבה הזאת שאין ראויה לו, ולמה באה לו זאת המחשבה (שאין ולו נזם או וצמיד להעניק לכלתו), ולזה חזר ואמר: חס ושלום! מה אני מאבד תקוותי מן בוראי?!  היינו שהמחשבה הזאת היא רק לעזור, לאחר שיודע בבירור שאין לו שום תועלת והוא אַין,  (רק) אז יבוא לו עזר מעם ד' בתוקף ועוז, ולכן לא אמר תיכף: "עזרי מעם ד' ", וזה פעל יעקב אבינו לדורות, כאשר ישראל אין להם שום עזר והמה אַין, ויודעים שאין להם שום עזר, אז יבוא העזר מעם ד' עושה שמים וארץ".

נמצינו למדים  כי מן השמים סבבו שיתנסה יעקב בניסיון העוני ביודעו שאין לו כלום, כדי שיתחזק לבטוח רק בהשי"ת  ולא בשום סיבה אחרת, ובכך סלל בכך את הדרך לצאצאיו עד סוף כל הדורות  שיעמדו גם הם בהצלחה בניסיון העוני.

 ניתן  להביא סמך לדבריו על דרך הדרוש מלשון הפסוק עצמו:" מֵאַיִן יָבֹא עזרי" דווקא מהמצב של: "אָין" שחש  בו יעקב אבינו משם באה העזרה משמים.  

ה"שבילי פנחס" מוסיף על דבריו, "למדונו חז"ל  שהכול הולך אחר ההתחלה והיסוד, ומאחר שכל יסוד הבניין של בית ישראל בנישואי יעקב עם האימהות הקדושות, התחיל בניסיון העוני של יעקב אבינו שהיה חסר כול , אך עם כל זאת התחזק לבטוח בהשי"ת באומרו: " חס ושלום! מה אני מאבד תקוותי מן בוראי", נמצא כי יסוד הבניין של כל בית ישראל היה אמונה ובטחון בהשי"ת, ועל ידי זה השתרשה התחזקות זו בכלל ישראל עד סוף כל הדורות."

בעל הכתב סופר זי"ע מלמדנו שיעקב אבינו בדרכו אל לבן עמד להתמודד עם שני ניסיונות הפוכים והתפלל אל השי"ת שיצלח להם וז"ל:  

"הנה יש שני מיני ניסיונות:  א. ניסיון העוני, שאם יחיה בצער ויגון בעירום ובחוסר כל, ימרוד בהשי"ת ויגנוב ויחמוס ויתרעם על מידותיו ברוך הוא, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה במשלי: "פן איוורש וגנבתי" ( משלי ל- ט) .

ב.  ניסיון העושר, שירום לבב האדם וישכח השם עושהו, ויאמר: "כוחי ועוצם ידי"... ואומר, כי יעקב עמד בשני ניסיונות הנ"ל, תחילה כשהלך מאבותיו היה בעירום ובחוסר כל, ומכל מקום באמונתו עמד וטעמו לא פג, וכששב מבית לבן היה לו עושר וגדולה ונכסים מרובים, ואז גם כן עמד על מעמדו ומצבו הראשון. והיינו שאמר: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלוקים". (שם כ"ח כ)  

"ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך,-  היינו שאנכי הולך עתה (לחרן)  הוא- ניסיון העוני, ישמרני השם  שלא אבעט בו, כמו שאמרו (קידושין ל:) " אִלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" , כי תמיד צריך עזר אלוקי לעמוד בניסיונות, והיינו: "ושמרני בדרך הזה"... "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", היינו שיתרבה בעושר נכסים והוא ניסיון העושר... ושבתי בשלום אל בית אבי... והיה השם לי לאלוקים, דהיינו בכל זאת יהיה השם בקרבי ולא אבעט בו".

לאור דברי ה'כתב סופר' נראה שיעקב אבינו התנסה תחילה בניסיון העוני ולאחר מכן בניסיון העושר. יש להתבונן  בדברים , הלא לכאורה מתחילים בניסיון קטן וממשיכים בניסיון גדול בבחינת: "מוסיף והולך" אך כאן הניסיון הגדול- העוני היה ראשון ורק אח"כ הגיע ניסיון העושר .

אלא, שיש לחקור חקירה יסודית  איזה ניסיון קשה יותר, ניסיון העוני או ניסיון העושר?!

האלשיך הק' הכריע בשאלה זו  בספרו ”תורת משה” בפרשת עקב (דברים ח-א), שניסיון העושר קשה שבעתיים מניסיון העוני!! ומבאר שם את הטעם לכך, כי ניסיון העוני מביא את האדם למידת הכנעה ושפלות רוח, ואילו ניסיון העושר מביא אותו לידי גאווה והתנשאות!!

בעל ה'כתב סופר' מביא את דברי אביו "החתם סופר" בעניין זה וז"ל: "ואדוני אבי מורי הגאון זצ"ל פירש המשנה באבות:  "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (פ"ד מ"ט), שאם יקיים התורה מעוני ולא יטרידהו מעבודת השם, סוף יקיים התורה מעושר ויעמוד על ניסיון העושר, ולא יטרידהו עושרו מעבודת השם". כלומר, שאם זכה היהודי לעמוד בניסיון של קיום התורה מעוני יזכה לעמוד גם בניסיון העושר. 

בעל ה"שפת אמת" זי"ע קובע כך מפורשות וז"ל : "דיש ניסיון בעוני ובעושר : "המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"  כי ניסיון העשירות קשה מניסיון עניות!". (עקב תרנ"ט

 כיצד יתכן לומר שניסיון העושר גדול מניסיון העוני, הלא אם נשאל כל אדם איזה ניסיון היה מבקש, התשובה ברורה! וביותר מכך אנו הרי מבקשים בברכת החודש "חיים של עושר וכבוד" ואם עושר הוא ניסיון גדול מניסיון העוני מה טעם לבקשה 'מסוכנת' זו?!

נראה לומר שיש לחלק חלוקה ברורה בין 'ההתמודדות' לבין 'הניסיון'.  אין ספק שההתמודדות עם העוני היא קשה ונוראה כפי הנאמר בגמרא בנדרים:  "תניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וכו" (ס"ד: ) וכן נאמר במסכת עירובין  תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות" (מ"ד ע"ב)  וכן נאמר בגמרא בפסחים: "תנו רבנן: שבעה דברים צווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: ... ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות." (קי"ב)

אלא, שאנו לא שואלים מה 'קשה'  לו לאדם, אלא, מכוח איזה ניסיון הוא יתקרב יותר להקב"ה?  באיזה ניסיון הוא ייכנע יותר כלפי הקב"ה? כאן התשובה ברורה, כאשר היהודי נמצא בחידלון חומרי ובחוסר, הוא חי בתלות בבורא עולם, מצבו הדחוק מביאו אל סידור התפילה,  ומשם הוא חש את הקרבה של הקב"ה בבחינת: "קרוב השם לנשברי לב".

אך יהודי שהצליח בעסקיו והצליח להגשים את רעיונותיו ומשאלותיו, נראה לו שהוא מסתדר לבד, וכשנמצאים במצב של שכרון הכוח, קל מאד להגיע לבחינת: "וישמן ישורון ויבעט", אך להצליח לחוש בעשירות ובמרומי האולימפוס שכול השפע שכל מה שיש לו הכול מאת השי"ת, זה ניסיון עצום,  ובנקודה זו ניסיון העושר גדול  מניסיון העוני. עובדת חיים היא כאשר יהודי מפסיד הוא מפטיר: "הכול משמים" , אך כשהוא נמצא בשיא הצלחתו, במקרה הטוב הוא יגיד: בסייעתא דשמיא... 

יעקב אבינו ע"ה זכה  בכול מהלך חייו לעמוד בשני הניסיונות בשווה, בשניהם ידע להכיר שהכול מאת השי"ת ולטובתו. יה"ר שנזכה ללכת בדרכיו.