דוד ברוורמן

שמע ישראל 

ד"ר אלי חיימוביץ' רופא שיניים מצליח. עלה לארץ מסלובקיה בסוף שנות השמונים. בסימפוזיון שבסיום סמינר "ערכים", ובו שב מחדש ליהדותו , הוא מספר מה גרם לו לחפש את האמת ולשוב בתשובה: ילד קטן היה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, היהדות המפוארה מונחת הייתה בקרן זווית. אביו ז"ל היה גבאי בית כנסת האחרון הפעיל שנותר שם, אביו ניסה בכל נפשו ומאודו לקיים בו תפילת שחרית עם מניין. בוקר, בוקר, היה קם השכם ויושב ליד הטלפון כשמספרי הטלפון של חמישים חברי הקהילה מונחים לפניו. הוא היה מחייג בטלפון החוגה העתיק מִספר, מִספר, בסבלנות, בדבקות, ובמאמץ ומשכנע את החברים להצטרף למניין. כך הוא נהג שנים רבות.

והוא, אלי הקטן, ישב לידו וראה את ההיענות הדלה. לרוב הגיעו יהודים בודדים, אך מנין בימות החול כמעט לא היה. ריחם הוא על אביו ועל מאמציו הגדולים שאינם נושאים פרות. ושאל: "אבא למה אתה מתאמץ יותר מידי , הם הרי ממילא לא באים!"

"איני יכול לוותר על האפשרות לנסות לפחות לקיים את מניין התפילה האחרון שנותר בעיר" ענה לו אביו, "אך יותר מזה , אני רוצה שתראה בני את האחריות והחשיבות לעשות רצון בוראי. עבד השםאנוכי, ורצוני לעשות כל שביכולתי שיתפאר שמו בבית מקדש המעט שנשאר כאן. מסירות הנפש לאידישקייט שראיתי אצל אבי ז"ל, לא נתנו לי מנוח, וכיום בזכותו אני שב ב"ה אל המקורות.

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי: "כי תקנה עבד עברי"... לכאורה נראה שכאן תצווה התורה על דיני העסקת עבד עברי, במותר והאסור להעבידו, כיצד צריך להתייחס אליו, מהו שכרו וכו'. אך למרבה הפלא כבר בפסוק הראשון בסוגיה זו בוחרת התורה לדלג על כל אלה ולעבור  לשחרור העבד! כפי הנאמר: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" וכך גם בפסוק הבא: "אם בגפו יבא בגפו יֵצֵא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" (שמות כ"א ב-ג) בהמשך בפסוקים הבאים מתואר הדין במקרה שהעבד מסרב לצאת לחופשי.

 דבר זה דורש עיון, מדוע הפרשה פותחת דווקא בפרשת: 'שחרור' עבד עברי? מהי החשיבות הגדולה כל כך בדיני שחרורו שזכו לפתוח את פרשתנו?

כן יש להתבונן, רש"י בתחילת הפרשה מביא את דברי המדרש בהקשר הסמיכות שבין פרשת 'משפטים' לפרשת 'יתרו': "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר: 'אלה' פסל את הראשונים, 'ו-אלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". נמצאנו למדים, שפרשת משפטים אחודה ודבוקה לפרשת קבלת התורה, ומכל דיני פרשת משפטים, פתחה התורה דווקא בדיני : "עבד עברי"  ויש לעיין מה ענין 'עבד עברי' אצל 'הר סיני'?!  ובפרט שהרי כיום לא נוהגים דיני: "עבד עברי", והתורה "תורת נצח" היא! מה א"כ יש לנו להפיק לקחים מפרשה זו.

נאמר בתורה "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי: והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם". מביא רש"י את דברי המדרש בעניין:

"ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף?  אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוזן ששמעה על הר סיני: "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי: "כי לי בני ישראל עבדים", עבדי הם- ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם".

יש להתבונן בדברי המדרש אלו מדוע לא רוצעים אזנו של מי שעובר על שאר העברות שב"עשרת הדברות"?!

לכשנתבונן בדברי חז"ל נמצא שהיחס הנדרש מאדונו של העבד העברי הוא יחס שונה לחלוטין מהמושג עבדות המוכר לכול, מדובר ביחס מופלא ביותר, ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. כפי הנאמר במדרש: "יכול תקראנו עבד לשם בזיון? תלמוד לומר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – נהוג בו אחווה!" (מכילתא). ויתר מכך נאמר בגמרא במסכת קידושין (כ.) חיובים חמורים ביותר שחייב האדון כלפי עבדו, שמחויב האדון להעניק לעבד תנאים שווים לשלו, "ד-תניא: "כי טוב לו עִמָּךְ " (דברים ט"ו)  - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".

מכאן מתעוררת לה השאלה המתבקשת, מיהו א"כ 'האדון – העבד'... המחפש 'כאב ראש' שכזה?!...

אכן, לא מדובר באדון, אלא בבעל חסד ממדרגה ראשונה!! בבית הדין הייתה מחלקה לשיקום עבריינים. ולשם באו אנשי חסד  בעלי רחמים וחמלה שניאותו להיות עבדים לעבדים עבריים!!...  מצוות 'עבד עברי' היא מצווה של חסד, לשקם "נמכר בגנבתו" אדם שנפל לפשע של גניבה, ולהיות לו ולמשפחתו כעין משפחה אומנת, שהרי האדון חייב במזונות אשתו ובניו. וגם לשקם "מוכר עצמו", שנשאר בלא מחיה, ועתה יהיה לו בית שידאג לכל מחסורו.  

הגרש"ר הירש זצוק"ל בפירושו לתורה, מבאר זאת  בהסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי. ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. רצה הקב"ה לשנות את צורת החשיבה של הגנב, לא לתת לו להידחק לשולי החברה, אלא לרוממו ולהראות לו את הצד היפה של בני האדם, לחיות בבית של גומלי חסדים, לראות ולחוש כיצד מקבלים אותו ומתייחסים אליו כשווה בין שווים. כך הוא מקבל הזדמנות לצאת ממעגל הפשע . הוא מקבל דוגמא חיה איך צריך להתנהל בית יהודי וע"י כך ירצה לצאת יום אחד לחופשי ולבנות בית משלו.

במצב כזה אין פלא שיאמר העבד: "אהבתי את אדני", למה לא? נחמד לו פה! דואגים לו ומפנקים אותו. ומה רע בכך? הלא כאן לפחות שומרים עליו, ומי יודע אם ישוחרר אולי חלילה יחזור שוב לפשע?

ע"כ עונה הרבי בעל ה"שפת אמת" זי"ע: "לכן זה העבד, הגם שיוכל להיות טוב לו אצל רבו ויוכל לקיים את המצוות כפי מה שהוא... אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים לשמוע דבר השם, וצריכין לצפות לגאולה כדי לשמוע מצוותיו בכל עת, אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן השם, לכן האומר אהבתי כו' לא אצא חופשי פוגם בשמיעה".

כלומר, העבד מבחינה מסוימת חי חיים בטוחים יותר, ללא דאגה וללא אחריות, כולו תלוי בדעת אחרים, אולם השי"ת אינו חפץ בחיים כאלו, אלא בחיים שהאדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו!! למרות הסיכון הגדול הכרוך בכך. כי המטרה העיקרית של היהודי בעולמו זה לעבוד את בוראו מתוך "בחירה חופשית", הוא לבד מול בוראו, הוא לבד מול נשמתו,  בלא הבחירה החופשית הוא בס"ה בובה חיה, נטולת אישיות וחיות. ומפני כן פרשתנו הבאה לאחר מעמד "הר סיני" ששם קבלנו את החירות האמיתית, פותחת  בשחרור העבד ולא בתנאי עבדותו.

 ולפי זה מובן מה שנאמר בחז"ל: "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע", כי את האוזן לשמוע את השלילה בעבדות לבשר ודם רכשנו בסיני, שאז הכירו ישראל במלכותו יתברך, ואמרו "נעשה ונשמע". ולפי ר' שמעון את האוזן הזאת לשמוע שאנו עבדי ה' רכשנו כשיצאנו ממצרים לחרות עולם, על מנת להיות עבדי ה'. אך אם הוא למרות הכול בוחר בחיי עבדות סימן הוא שהוא פגום בשמיעתו!

 אלא שיש עדיין מקום להתבונן מדוע הדגש  דווקא בשמיעה? הלא במעמד "הר סיני" השתפו כל מערכות החושים, עד לדרגת של: "העם רואים את הקולות", יש להבין מדוע דווקא האוזן נענשת?!

מבאר בעל ה"פחד יצחק זצוק"ל במאמר על חג הפסח וז"ל: " מצות עשה של קבלת עול מלכות שמים מפורשת היא במקרא: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" וראוי לנו להתעורר על שדווקא מצווה זו נאמרה בתוך כרוז של השמעה. ומבואר העניין, שמכול חושי האדם רק האזן אינה משמשת אלא 'לקבלה' שרק האוזן אפשר לה רק להתפעל, בשום אופן אין בה דרך לפעול "

כלומר, שונה כוח השמיעה מכוח הראיה, הדיבור, ושאר החושים, שהוא במהותו רק פועל אך לא מפעיל. בשונה מכוח הדיבור שבאדם שהוא כולו מפעיל, או כוח הראיה שבאדם שהוא גם פועל וגם מפעיל. (עין מחד היא קולטת, אך מאידך, גם רומזת או קורצת) 

ומכיוון שמצב העבדות הוא התלות המוחלטת בזולת בבחינת לית ליה מגרמיה כלום, עיקר מציאות העבדות היא בזה שהיא מכריחה את בעליה להימצא תמיד במצב של הכנה לקבל התפעלות מן הזולת, ולכן דווקא הפגיעה במדרגות העבדות, היא, היא פגימה בחוש השמיעה בעיקר. ועל כן העבירה על ציווי זה: "כי לי בנ"י עבדים" היא המחייבת את 'רציעת האוזן', מפני שאצל עבדי השם, חוש השמיעה הוא הכוח המתאים ביותר לתוכן העבדות אשר בנפשם! ידועים המה דברי רבינו יונה במעלות האוזן שאע"ג שסומא חשוב כמת, מ"מ נפסק הדין  שאם האדון פגע בעבדו ומפני כך התחרש, אזי נותן לו דמי כולו!  בשונה מכך אם האדון סימא את עינו נותן לו דמי עינו בלבד! וסברת העניין היא, שתכונתה המרכזית של האוזן עושה אותה למכשיר וסמל היותר מובהק של מצב העבדות. ומפני כן עבד בלי אוזן אינו שווה מאומה! ומשום  כך נפסק: – "חרשו נותן לו דמי כולו".    

ומתוך כך מתבאר הוא כרוז ההשמעה של: "שמע ישראל" שדווקא מפני שהמצווה המפורשת בזה הפסוק: " ד' אלוקינו" היא המצווה של קבלת "עול מלכות שמים", לכן אנו פונים במיוחד אל- 'חוש השמיעה' שהוא הכלי המיוחד המתאים ביותר למצב הנפש של קבלה- קבלת עול מלכות שמים. ובכך אנו מכריזים בקריאה זו על היותנו עבדים למלך הכבוד בלבד!"

 לאור הדברים נמצאנו למדים מדבריו שמעלת ה"שמיעה" מתפרשת בזה, שהאוזן היא האיבר שעל ידה יש את הביטוי של עבדות יותר מכל שאר האברים שבאדם. משום שהשמיעה היא מהות של קבלה - וזוהי העבדות. ולאור זה מבואר היטב מדוע דווקא על בקשה זו של העבד רוצעים את  אוזנו ולא על שאר המצוות, כי בהר סיני רכשנו 'בשמיעה' לדבר האלוקים את החירות מבני האדם והעבדות אל מלכות שמים, אך מי שהמיר את העבדות להקב"ה בעבדות לבשר ודם, ומי שפגם בעול שמונח ב"שמע ישראל" הוא זה הראוי להיענש באיבר השמיעה, שבו ועל ידו מקבלים עול מלכות שמים.                                        יהי רצון שנזכה לקבל עול מלכות שמים בשמחה וברצון.