ג'ייקובס סוחר יהודי עשיר בלונדון, מתגורר בשכונה היהודית סטנפורד היל ועוסק בתחום הנייר וההדפסה. הוא חתם עסקה ענקית באחד המלונות המפוארים ברחוב היוקרתי seven sisters road. ויצא עם תיק עור תפוח ובתוכו 100,000 לירה שטרלינג.

הוא התקרב לרכב ולבו החסיר פעימה. שלושה גברים שחורים חסמו את דרכו. לבו החל להלום בפראות, מול עיניו חלפו כל חייו, אשתו וילדיו שממתינים לו בבית, בית המסחר אותו הקים בעשר אצבעות, ומולו עומדים שלוש האנשים בפנים חתומות. "תניח את התיק ותמשיך הלאה", אמר המנהיג ביניהם בקול קר. ידיו של ג'ייקוב רעדו, אך לא היה לו מה להפסיד. הוא נקט בפעולה חסרת סיכוי. "אתה נראה לי אדם טוב, הוא אמר לאותו מנהיג, הנך נראה בחור עם אינטליגנציה וכושר מנהיגות, אז למה אתה לוקח את הכסף ששייך לילדים שלי"? - "כי אני רוצה לקנות וודקה", ענה האיש בקול צרוד. "כמה עולה בקבוק וודקה"? - "חמש לירה". ג'ייקוב הוציא את הארנק ונתן לו עשר לירה שטרלינג. ואז קרה נס. הבחור לחש משהו באוזני השותפים שלו והם נעלמו.

חלפה יממה וג'ייקוב עוד לא התאושש מההלם, הוא הלך לבית הכנסת השכונתי להתפלל מנחה וכשהתקרב אל השער, ראה לחרדתו את הבחור מאתמול יושב וממתין לו. הוא פנה לברוח, אך זה עצר אותו. הוא הוציא מהכיס חמש לירה שטרלינג ואמר כי זה העודף על בקבוק הוודקה מאתמול. ג'ייקוב לא הבין מה קורה והלה הסביר: "אתה אמרת לי אתמול שאני נראה אדם טוב. תדע לך שאני בן 27, ומעולם אף אחד לי אמר לי שאני בנאדם טוב. תמיד אמרו לי שנולדתי מושחת ונועדתי ללסטם את הבריות. אדם כמוך הוא לא אחד שצריך לקחת את הכסף שלו"...

     בפרשת אמור מובאת המצווה : "וּבְקֻצְרְכֶם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג- כ"ב)  שואל ה"באר משה" מאוז'רוב זי"ע מדוע התורה מדגישה בפסוק זה את בעלות הקוצר על שדהו, הדגשות הנראות לכאורה כייתור לשון: "פאת שדך" ואח"כ "בקוצרך", ושוב ו"קצירך", וכי לא היה יותר פשוט שייכתב:  "לא תכלה פאת השדה לקצור, ולקט הקציר לא תלקט' ?!

  מובא שם ברש"י הדרשה שדרשו חז"ל על דברי הפסוק : "תעזוב"-  הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם! ".  כלומר יש איסור מהתורה לבעל השדה לעזור לעניים בסיוע בקצירה התבואה המיועדת בעבורם.  

יש להתבונן בפשר האיסור, איזה חיסרון מצאה התורה במה שמסייע לעני לקצור, הדעת הייתה אומרת להפך,  יש כאן בעל השדה העושה חסד מושלם, הוא לא מסתגר בלשכתו על כורסת עור הצבי, הוא יורד אל השדה, יורד אל העם, וניגש בכבודו ובעצמו לקצור 'יחד' עם העני את התבואה. אדרבא הרי נאמר בתורה: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו" התורה דורשת מאתנו לעזור ליהודי במשאו. והנה כאן העני, גבו שפוף מהקצירה, ובדיוק עובר שם בעל השדה. ומעניין להושיט יד,  והנה, התורה אוסרת עליו לסייעו!  שיבוא כל אחד אחר רק לא הוא! מה פשר הדבר?!

וכי מה רע אם בעל השדה היה קוצר את התבואה ועושה עמה את כל התהליך, וכשיגיעו העניים, יקבלו בפתח השדה ארגז תבואה נקייה וארוזה מוכנה לשימוש.  וכי יש  איזה עניין מיוחד שהעני יעמול בקצירה?

השיב ראש ישיבת דטרויט הגאון הגדול רבי אריה לייב באקשט זצוק"ל  תשובה נפלאה ומוסר השכל בצדה: (מעובד) נראה שירדה התורה לסוף דעתו של האדם, טבעו שגם כאשר הוא עושה מעשה חסד מחמת הציווי של הקב"ה, הוא מצפה 'להכרה' עבור נדיבותו. ויתכן כי יש מי שאחר שהניח "לקט, שכחה, ופאה" בשביל העניים, התעורר בו משום מה הצורך "לעזור" לעני בלקיטת המתנות, על מנת  לעשות 'היכרות' בין הנותן למקבל,  כדי "שידע מי הבעל הבית פה."  ממילא הסיוע הזה שמבקש בעל השדה להושיט לעני, אינו נובע מרגש רחמים לעני האומלל העומד כאן. שמא מניעי גאווה  והתנשאות הם, הם, העומדים כאן.

לכן  צוותה תורה: ״לעני ולגר תעזוב אותם״ הנח להם ללקטם לבדם, שירגישו שהוא רק שלהם, והשפע בא להם ישר מהבורא ית׳ ולא באמצעות 'יד שניה'... מצווה התורה מבעל השדה סלק עצמך מהשטח המיועד לעניים. כי שטח זה אינו שלך!!  הבעה״ב האמיתי הוא הקב״ה, הוא בעלים על כל השדה. הוא השאיר לך את השאר. אך את החלק של העניים הוא מעולם לא נתן לך. כשתזכה לקיים צווי זה, ישלם לך הקב"ה שכר בשלמות.

הוסיף הגרא"ל שתופעה מעין זו אנו מוצאים עם מקצת מהנדיבים לישיבות ומוסדות התורה, הם מעוניינים שיחד עם תרומתם הכספית, לתרום גם 'עצות' באופי ניהול הישיבה וחלוקת משאביה.  בבחינת: "בעל המאה הוא בעל הדעה".... עליהם להפנים שמצוותם וזכותם מסתיימת עם תרומתם בלבד.   בדיוק מסיבה זו מקפיד יו"ר ארגון  'ערכים' הרב יוסף וליס שליט"א  בכול אירועי תורמי ערכים, להושיב בשולחן המכובדים אך רק את הרבנים.    

 נראה להוסיף  שהמקור לדבריו  נעוץ בסוף הפסוק : " אני ד' אלוקיכם" מדוע התורה הוסיפה דווקא כאן את האזכור: "אני ד' אלוקיכם"? מבאר הספורנו:  "אחר ההודאה על הקציר והצלחתו, הזהיר על מצוות לקיום הממון המושג בהצלחה, וצוה על "לקט ופאה"...  אני ד' אלוקיכם. אלוקי הקוצרים, ואלוקי המלקטים, הלקט, והפאה, לעניים, ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני".

לאור הדברים מיושבת שאלתו של ה"באר משה" שמפני כן הדגישה התורה בפסוק זה כמה פעמים: "שדך, קצירך, קוצרך," כדי ללמד את בעל השדה  את החלוקה בשדה, מה שייך לו, ומה של העניים.  

ייתכן להוסיף עוד טעם במצוות התורה באיסור הגשת עזרת בעל השדה בקצירת העני.  מובא בספר החינוך במצווה תקצ"ב את הטעם המרגש והמופלא ל"מצוות השכחה" :

"משרשי המצוה. לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר: מי יתן והיה לי כן, לאסף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו."

מלמדנו רבי אהרון הלוי מברצלונה בספר 'החינוך', שעל בעל השדה החובה לא רק לספק לעני את צרכיו החומריים כי אם גם את צרכיו הנפשיים. העני, מעבר לזה שהוא נמצא במצבו הנחות שהוא נצרך לרבים. יש לו חלומות וציפיות. הוא מביט מהצד בעיניים כלות כשהוא רואה את העשיר מאלם אלומות, אלומה אחר אלומה. עומר אחר עומר. אל מול מגדל העומרים המתנשא , רועד לבו ואומר לעצמו: "אוי, איזו שמחה יש לו לבעל השדה, שמחת הקוצרים, כמה הייתי שמח לטעום מהנאה זו, לחוש את חדוות העמל בליקוט העומרים". התורה חשה לצער הזה, התורה רוצה שהעשיר יגשים את חלום העני. ומפני כן היא מצווה את העשיר לחלוק עם העני 'הרגשה' של עשיר. הרגשה דקה בנפש. פלא פלאים.

לאור הדברים המופלאים של בעל  החינוך.  ייתכן לומר  שניתן  להשית אותו גם על הציווי של "קצירת הפאה",  דורשת התורה מבעל השדה: "תן לעני האומלל  לחוש את 'חדוות הקצירה' , שירגיש סוג מסוים של "בעל הבית". כשיבוא לביתו מלא בסיבי תבואה, ברגבי אדמה, ובזעת הקוצרים. יחוש  את רגש העמל והשייכות לתבואה שהביא לביתו.

מוסיף החינוך ללמדנו שאם ינהג כך בעל השדה הוא יתברך בשפע ברכת השם, אך בנוסף הוא יתברך בתועלת לא פחות חשובה שנפשו תזדכך ותתרומם:

"כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות, ונפש ברכה, לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש הטובה ינוח ברכת השם לעולם."

נמצאנו למדים את הכלל הבסיסי ביהדות: "יותר מאשר יהודי עושה מצוות, המצוות עושות את היהודי".  התורה מעוניינת שבעל השדה יפנים את שני המסרים:  א. 'בינו לבין קונו.'- האמונה והידיעה שכל מה שיש לו הוא מאת הבורא יתברך. וחלקה העניים הנמצאת בשדהו היא של העניים בלבד, ואין לו לקצור את פרי גאוותו ממה שאינו שלו.  ב. 'בין אדם לחברו'- ללמוד להרגיש לצרכיו הנפשיים של העני, ולספק לו אותם. ועל ידי זה קיום המצווה ירוממהו ויינשאו. 

כיום ענף החקלאות רחוק מעמנו. אך סגולותיו ותובנותיו קיימים ונצרכים. עלינו לקחתן ולהשיתן בעולמנו. זה מתחיל קודם בבית. בני ביתנו הם נצרכים! כמו שכולנו זקוקים למזון , זקוקים אנו לא פחות לתזונה נפשית. בני הבית זקוקים למילה טובה, לתחושת שייכות ועשייה בבית. לחוש את ייחודיותם ומיוחדותם.  כפי שמלמדנו מרן הגר"א דסלר זצוק"ל: " כל אחד מוצא בעצמו איזו הצטיינות שאיננה נמצאת בזולתו, ובזה מרגיש את פרטיותו ששונה מאחרים... הכוח הזה הוא היותר חזק שבאדם". (מכתב מאליהו חלק ב' 133)  

 זו חובתנו , לחפש את הטוב שיש בבני ביתנו, לומר להם את זאת . להעניק לכל אחד את ההרגשה שהוא מיוחד במשהו. ובזה אין לו מתחרה. אם כל אחד יחוש כך, סביר להניח שזה יהווה את החוסן, כי מי שיודע שמכירים בייחודיותו משתוקק לשמר זאת.