הפסוק הפותח את פרשתנו מונה רק שש מילים; "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", אך הוא מן הארוכים שבמקרא. בין תחילתו לסיומו חולפות י"ד שנים בהן נטמן יעקב בבית מדרשם של שם ועבר, מכין את עצמו לקראת האתגרים והניסיונות הצפויים לו בצאתו לגלות.
יחיד הוא יעקב מבין האבות שיצא לגלות. אברהם ירד למצרים, אך היה זה לפרק זמן קצוב מראש - עד תום הרעב בארץ כנען. יצחק כלל לא יצא מתחומי ארץ ישראל. ואילו יעקב, לא די שהוא יוצא ואינו יודע כיצד ומתי ישוב, אלא יוצא הוא יחידי, ללא פמליה וללא מלווים. גם בכך יוצא דופן הוא יעקב בין האבות, שבכל מסעותיהם הולכים בחבורה ובקבוצה גדולה.
לא בכדי נוסעים כך האבות שכן "הדרכים בחזקת סכנה", ובפרט, אין אדם יוצא יחידי בלילה. אולם ליעקב אין ברירה. נמלט הוא מפני פיקוח נפש ודאי, מפני עשו. ואין לו כל מנוס מנטילת סיכון בדרך.
חרדות וספקות
הולך יעקב בדד – והדרך שלפניו ארוכה ורבת סכנות. שמונה מאות קילומטרים מפרידים בין באר שבע לחרן. בדרך עליו לחצות את הרי אפרים והרי השומרון, שבאותה תקופה מכוסים היו יערות עבותים השורצים חיות רעות (יהושע יז). ממש לאורכו של ציר זה ילך גם יוסף, וכאשר עתיד אביו לראות את כותנת בנו המגואלת בדם, מייד תפרוץ ממנו הזעקה: "חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף!" (בראשית לז, לג) היטב מכיר יעקב את החיות הרעות המשחרות לטרף באזור זה; שכן הוא עצמו צעד בדרך זו.
ואם יוסף, שנים אחר כך, לפחות חשב שבתום שליחותו ישוב לבית אביו, יעקב צועד מהבלתי נודע אל הבלתי ידוע. מאחוריו מותיר הוא את יצחק אבינו, שממנו נטל את הברכות במרמה, ולפניו מצפה לו 'הכנסת האורחים' המפוקפקת של לבן. כיצד יסתדר בחרן? כיצד ישמור שם על דיוקנו הרוחני?
במצוות עגלת ערופה ביארו, כי אדם היוצא לדרך מבלי שבני העיר ליווהו כיאות, חש חרדה וספקות לגבי המשך הדרך, וספקות אלה עצמם מחלישים אותו ונוטלים ממנו את הכוח והחיוניות להתמודד כראוי עם סכנות הדרך. והנה, כל דרכו של יעקב כאן אפופה בחרדות וספקות.
יעקב אבינו נמצא אפוא בשפל המדרגה, חרד ופגיע במיוחד. ומה הוא עושה בשעה זו? "ויפגע במקום"! עומד ומתקן תפילת ערבית.
תפילת האמונה
בשעות החשוכות של הלילה, כשהוא מוקף ערפל של סכנה וחוסר וודאות, מתחילה עבודת האמונה הגדולה של היהודי. "כל שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית ו'אמת ואמונה' ערבית – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'" (ברכות יב).
לא רק יעקב, האדם הפרטי, לן שם בין אבני המקום, כי אם יעקב אבי ישראל, שאף הם עתידים לצאת לגלות ולנדוד בלילות חשוכים בין אימפריות עצומות ומעצמות כבירות. המלאכים שליוו את יעקב בארץ ישראל מפנים את מקומם למלאכי חוצה לארץ; שאין צרכיו של האדם וניסיונותיו ביושבו בסביבה המוכרת, בחממה הרוחנית של יצחק, כהרי צרכיו בניסיונות הגלות.
בנקודה זו מתקן הוא את תפילת ערבית, המכוונת את היהודי להתחזק במצוות האמונה ולהביא לגילוי שם שמיים בעולם. "בערבית תיקנו לומר 'אמת ואמונה'... שזה בחינת התגלות מלכות שמיים על ידי האמונה הגם שלא הוסרה החשכה מכל מקום על ידי תוקף האמונה שנקבע בנפשות ישראל יכולים לקבוע בנפשם היראה, כמו שרואים בחוש" (פרי צדיק, ח"א, חנוכה אות כב).
כוכב האמונה
דווקא כאשר לכאורה המציאות מעידה ההפך, מכריז יעקב על תוקף הגאולה הקרבה. "ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב" (טור אורח חיים, סימן סו). בעקבות תפילה זו זוכה יעקב לחזון הנבואי הפורש לפניו את תמונת ההיסטוריה היהודית; כאשר שרי האומות עולים ויורדים בשלבי סולם הדורות, אך מעל הכול ניצב ה' - "והא-ל יתברך הניצב לעד לא ייטוש את עמו" (ספורנו כח, יב).
גם לאחר החזון הגדול, עדיין שרוי יעקב במעבה היער, ואינו יודע מהו העתיד המזומן לו. אך כוכב הביטחון בה' כבר מבליח לו בשמי הלילה, ולאורו הוא מנווט את דרכו. אחר ששפך את ליבו בתפילה וזכה לברכת ה', נגולה מליבו אבן כבדה. "וישא יעקב רגליו" – נשא רגליו בקלות והלך שמח וטוב לב" (רד"ק).
בימים אלה, כאשר סכנות סובבות אותנו מכל עבר, ומעצמות מהלכות עלינו אימים, נזכור את דרכו של אבינו הזקן. נחזק בקרבנו את מידת הביטחון, ונייחד את ליבנו בתפילת ערבית - שכולה אמונה. ומתוך כך נזכה לסייעתא דשמיא של "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך".