מלומד נוכרי טען פעם בפני רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בעל 'שרידי אש', כי היהודים אחראים להתפשטות שנאת ישראל בעולם. "אם יבוא הקייזר או המשורר גתה, בכבודם ובעצמם להעיד בבית דין של יהודים, לא תתקבל עדותם. ואילו אם יבוא חייט עגלון המוני תקבלוהו. ולמה? כי יהודים המה!"
הרב השיב בשלווה: "עד שאתה שואל על עדות בבית הדין, דע לך כי אם ימתינו תשעה יהודים למניין, והנה יופיעו בבית הכנסת הקייזר או המשורר, אי אפשר יהיה לצרף אותם למניין. לעומת זאת אם יופיע עגלון או חייט יהודי פשוט, מייד תוכל התפילה להתחיל..."
התרעם עליו המלומד: "על כך אין לי טענה. הרי מניין הוא עניין דתי - אך עדות בבית הדין נוגע לעניין משפטי גרידא!"
השיבו הרב: "זאת הטעות שלך. ביהדות, גם ענייני חולין ומשפט הם ענייני קודש. אין אצלנו משפט חילוני. הדיינים שלנו כהנים הם, ויושבים הם אצל המזבח, ומנהלים סדר דתי לפני האלוקים..."
גוי קדוש
במעמד הר סיני מתואר עם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". יש גוי צרפתי וגוי רוסי. לפי זה, היינו מצפים שאנחנו נהיה 'גוי ישראלי' או 'גוי עברי' ואולי אפילו 'גוי יהודי'. אבל מה טיבו של 'גוי קדוש'?
את התשובה לכך נותן משה רבנו בחומש דברים: "ראה, למדתי אתכם חוקים ומשפטים... כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: 'רק עם נבון וקדוש הגוי הגדול הזה'... ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת?..." (דברים ד, ה).
בכל חברה ישנו מוקד כוח וסמכות שמכתיב את סדרי החוקים ומבטיח יציבות: פרלמנט, מלך, עריץ או קיסר. לעומת זאת, בקודקוד החברה היהודית נמצאת משבצת שהיא ריקה ממעורבות אנוש. במשבצת הזאת שוכנת תורת ה'. היא מקור הסדרים הציבוריים, החוקים, המשפטים וכל שאר ענייני החברה - תחומים שאצל עמים אחרים היא נחלת הפוליטיקה.
אין התורה ספר הדרכה רוחני הפונה אל היחיד. מכוונת היא לניהול חברה כוללת שבבסיסה עקרונות של קדושה ורוחניות. זהו 'גוי קדוש' – אומה שגם החולין שלה הוא קודש.
דוגמה לתפיסה זו אפשר למצוא במצוות המשכון. התורה מתארת מצב שבו עני משכן את כסותו למלווה עשיר. הכתוב מורה להחזיר את הבגד ללווה בלילה כדי שלא יקפא מקור, אך נוסף על כך, התורה מנמקת את הציווי: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (כב, כו). מדוע התורה טורחת לנמק את החוק?
מבאר הרב וינברג: לו היה פסול בעצם לקיחת המשכון, יכולה הייתה התורה לאסור את הדבר לחלוטין, כפי שאסרה זאת במצבים מסוימים: "לא יחבול בגד אלמנה" ו"לא יחבול ריחיים ורכב" (דברים כד). מכאן, שבמצבים רגילים נטילת משכון מותרת. אך אם נהג המלווה כדין בקחתו משכון, למה הטריחה אותו התורה בכל בוקר וערב לבית הלווה?
כאן בא לידי ביטוי האיזון בין דין ורחמים. אין התורה חפצה בחברה אנרכית שבה "שלך שלי – שלי שלך". יש חשיבות לקניינו הפרטי של האדם ויש ערך לבעלותו על רכושו. עובדה שמסכתות שלמות וסוגיות לאין ספור עוסקות בשרטוט גבולותיה של בעלות זו ובמצבים הנובעים ממנה. גם העזרה לעני ניתנת, לכתחילה, בצורה של הלוואה מסודרת - עם כל התוקף המשפטי הנובע מכך.
אולם אחרי שנתת את ההלוואה, דורשת התורה מהמלווה להטות אוזן לשוועת המסכן שאין לו בגד לילה לעורו. נכון שהחוק היבש עומד לצדו, ומבחינה משפטית הוא רשאי להתעלם ממצבו של העני, שכן, מה עניין סבלו של הלווה לבין התוקף המחייב של שטר ההלוואה עליו חתם העני בדעה צלולה?
אלא שכאן עסקינן ב'גוי קדוש' - אומה שכל הליכותיה ספוגים בהסתכלות שמעבר לאופק החומרי בלבד. מבני אומה כזאת יש לתורה ציפיות גבוהות יותר.
בין קודש לחול
חוקי התורה יוצרים חברה שבה הצדק והמשפט אינם קרים ומכאניים, אלא חדורים רוח של קדושה ומוסר. בחברת התורה גם תחומים שנראים לכאורה חולין – כמו משפטים, כלכלה ופיננסים – צריכים להתנהל מתוך תודעה של קדושה. כך, הופכים מעשים יום-יומיים כמו הלוואה או תביעה משפטית, לחלק ממארג שמקדש לא רק את הפרט, אלא גם את הכלל.
כפי שאמר הרב וינברג לאותו מלומד: ביהדות, כל דבר – מהקודש ועד החולין – הוא עניין שבקדושה.