צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ו', ב')

המעולֶה שבקרבנות הוא קרבן עוֹלָה, שכן הוא ניתן כולו לה'.

כל בשרו, חלבו, כרעיו וקרבו נשרפים. ואין לכהנים או לבעליו, שום חלק בו מלבד העור.

המקריב את קרבן העולה, עושה זאת מתוך כוונה טהורה ורצון כֵּן להתקרב לקב"ה, ועל כן הוא מוזכר לטובה.

במדרש מוזכרת מעלה נוספת בענין זה, והיא: קרבן עולה בא לכפר על הרהורי הלב בדברים האסורים. וכך מתרגם יהונתן בן עוזיאל את הפסוק "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה": שבאה לכפר על הרהורי הלב.

דבר זה טעון הסבר. אנו מבינים את הגנאי והכשלון של אדם שנכשל במעשה אסור: גניבה, או אכילה אסורה. כי המעשה שעשה משפיע עליו. לדוגמא, מאכל אסור מְטַמֵא ומטמטם את הלב. אך מה החסרון של אותו החושב והמהרהר בדבר אסור? הן בפועל לא עשה דבר, ועל מה צריך לכפר?

כאן אנו נוגעים באחד מיסודות היהדות.

כל דבר נמדד במידת הקשר והחיבור שלו לרוחניות הצרופה.

הרוחניות תלויה במחשבת האדם. וזהו המותר (היתרון) מן הבהמה אשר אין לה כלל מבוא וקשר לזה.

מה לנו זך ונקי יותר ממחשבת והגיון האדם, אשר כולה ממקור קדוש (הדעת שניתנה בו). ועליו להיכנע לדעה עליונה, גם אם הדבר כרוך בייסורי וחיבוטי נפש. המחשבה יכולה להיות דבוקה בבורא עולם, מקור הטהרה והקדושה, מחד, ומאידך - יכולה המחשבה להיות מחוברת לצד האחר, חלילה.

המחשבה משפיעה וקובעת גם את דרגתם של מעשים ודברים גשמיים. שהרי צדקה נעשית באמצעות דברים חומריים - כסף, אוכל וכדו'. ועל ידי שעושים רצונו של בורא עולם בחומר, כסף זה הופך להיות רוחני, ואינו מה שהיה טרם המעשה - מטבע חומרי ולא יותר. על ידי נתינתו לצדקה משנה החומר את דרגתו, והופך לכלי שרת ביד הקב"ה - שציווה ונעשה רצונו. אמנם למעשה, הוא עדיין קשור לחומר.

אבל מחשבה לבדה הרי היא רוחנית בלבד. וככל שמחשבת המצוה זכה ורוחנית יותר, יכולה היא להשפיע על האדם, ולהעלותו בדרגות הקדושה.

אנו מבחינים כי כל מעשה נמדד במחשבה שהביאה למעשה. לדוגמא אדם שהציל את חבירו מבית בוער וזכה לכל השבחים וההערכה. אם יתברר כי עשה זאת משום שחבירו חייב לו כסף - הרי אף שהמעשה גדול ונאצל - כיון שהמחשבה היתה לתועלת כספית יֵרד ערך המעשה מאד.

אדם שהגיע למצב של שליטה מוחלטת על מחשבותיו, הוא המאושר שבאדם. שכן מסוגל הוא להיות דבוק במחשבתו למקור האושר האינסופי - הקב"ה. וזוהי מטרתו של כל אדם - להתענג על ה'.

אמרו חז"ל (יומא כט'.): "הרהורי עבירה קשים מעבירה". שכן מעשים קל יותר לתקן (כי לרוב אחר מעשה רע יש לאדם מחשבות חרטה), וכל שכן קל למנוע אותם. מאשר מחשבות, שמהוות את תוכן פנימיותו של האדם - הנפש, ואם נכשל בהן אינו מרגיש זאת.

לכן בכדי לכפר על הרהורי הלב, שהוא מקור והמשכת השפע הרוחני באדם - ניתן הקרבן החשוב ביותר, קרבן העולה.
כי "זה לעומת זה עשה האלוקים".

(מתוך הספר עלי ברוש)