וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן  וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו
(כא', א')

דגש מיוחד מושם בעם היהודי על נושא החינוך.

כידוע בכל התקופות והמצבים, תמיד עמדה לנגד ההורים ההנחיה: "ושננתם לבניך" - שנן, לַמֵד, העבר להם את התורה. הַחְדר בהם את דרכה ואורחותיה.

מכוח זה היו הורים משקיעים את כל אשר להם, ברוח ובחומר, כדי לראות בהצלחת ילדיהם. בימים שעדיין לא היה קיים חוק חינוך חובה בעולם, והחינוך היה מוטל על כתפי ההורים - גם חסרי אמצעים הפרישו מלחמם כדי להשיג לילדיהם מלמד שיִלמד עמהם.

בפרשתנו מצאנו היבט מיוחד בנושא זה.

בתחילת הפרשה נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". כלומר איסור טומאה לכהנים.

מדייקת הגמרא (יבמות קיד'.) הרי ניתן לכתוב באופן קצר יותר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". מדוע מוסיפה התורה את המילים: "בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"? אומרת הגמרא: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר יש כאן הנחיה נוספת. שעל הכהנים הבוגרים והגדולים, לדאוג כי גם הקטנים - דהיינו כהנים קטנים שאינם "ברי מצוה" ואין עליהם חובת הדינים - גם עליהם יש לדאוג שלא יטמאו.

חכמי המוסר ראו כאן רעיון נפלא: המילה "להזהיר" מתפרשת כפשוטה, לשון התראה ואזהרה. אך יש בה משמעות נוספת: להאיר. מלשון זוהר החמה, זוהר הרקיע. כלומר הגדולים צריכים להזהיר, להאיר ולהקרין על הקטנים. כידוע, אין כמו הדוגמא האישית. כל חינוך, שאין עמו דוגמא אישית של קיום הנושא עליו מדברים ומחנכים, אין לו סיכוי שייחרט בלב התלמיד.

גדולי המחנכים, היו תמיד נערצים על תלמידיהם. בעיקר כאשר ראו כיצד הם מיישמים על עצמם, את כל קנייני התורה ויראת שמים.

למדנו כאן, כי המיקוד צריך להיות בצורה של הארה. האצלת והקרנת האמת הפנימית של המחנך, על תלמידו.

בימים אלו, בהם מחפשים פתרונות למצב הקשה בתחום החינוך, ראוי שדברים אלו ישמעו, ויהוו כיוון בחשיבה לשיפור המצב.

(מתוך הספר עלי ברוש)