נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ

(כ', יז')

בדרכו אל הארץ המובטחת, נפגש העם עם בני אדום.

מתוך רצון לקצר את הדרך, בני ישראל מבקשים לחצות את ארצם לכיוון ארץ ישראל, ונתקלים בסירוב.

וכך הם פונים אליהם: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" וגו'.

רש"י תמה שהיה למשה לומר (במדבר רבה יט', טו') לא נשתה מי בורות. שהרי מדובר בעם שלם הזקוק לשתיה. ותירץ על פי המדרש: למרות שיש לנו את הבאר שמספקת את כל תצרוכת המחנה - נרכוש מכם מים כדי לְהַנוֹת אתכם. ומוסיף רש"י כלל: מכאן לאכסנאי (דייר או שוכר), שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מבעל הבית כדי להנות את המשכיר.

רגש עדין של התחשבות בזולת בולט לפנינו. לכאורה מדובר כאן בפיתוי לאֶדוֹמים, ובפיצוי אם יידרש כדי לאפשר את המעבר בארצם. מדוע למדו חכמינו מכאן כלל זה, לכל אדם בכל עת ולדורות?

בדרכנו למדנו, כי בעוד שרעמי תופי המלחמה נשמעים והשדרים והמסרים חדים ונוקבים, קלטה אוזנם העדינה והרגישה של חכמים הנהגת דרך ארץ המחייבת כל שוכר.

בסתר לבו חושב המשכיר, כי יחד עם השכרת דירתו יעשה עסק נוסף על ידי מכירת מזון לאורחו. ואף כי מדובר בנושא כלכלי טהור - שָם המחיר קובע - בכל אופן מֵסֵבָה התורה את תשומת לבנו, לרבדים עמוקים בנפש האדם והתחשבות בהם.

עלינו להבחין בהם, להתחשב,

לא להתעלם ולא להיות מכפויי הטובה.

(מתוך הספר עלי ברוש)