מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואילך התגבשה מגמה להתייחס בצורה שוויונית לגברים ולנשים. בין השאר, לחנך בנים ובנות באופן זהה. זאת בהנחה שההבדלים בין המינים אינם מהותיים. ההבדלים נגרמים מהשפעות חברתיות בלבד. מן הבנים מצפים שיהיו תוקפניים יותר וישחקו משחקים פראיים יותר, ואילו את הבנות מעודדים להתנהג בעדינות ולהיות פסיביות וכנועות. אם קווי החינוך ישתנו, כך הם טוענים, ייעלמו מרבית ההבדלים.

אולם מחקרים חדשים מצביעים חד משמעית על הבדלים מהותיים בין גברים לנשים בתחום התפקוד המוחי. מדובר בהבדלים הטבועים מלידה, וכלל אינם מושפעים מהשפעות חברתיות ותרבותיות.

בממוצע, מוחו של הגבר שוקל כ-1400 גרם ושל האשה כ-1200 גרם. המוח מורכב משלושה חלקים עיקריים: צרברום, צרבלום וגזע המוח. הצרברום הוא החלק הגדול והחשוב, והוא מהווה 85% ממשקל המוח. הוא מתחלק ל-2 אונות: הימנית והשמאלית. בשנת 1981 קיבל מדען בשם ד"ר רוג'ר ספרי פרס נובל על מחקרו בתחום התפקיד הספציפי של כל אחת משתי אונות המוח. הוא מצא שלאונה השמאלית 'תכונות' ראציונליות, לוגיות ויכולת ניתוח של פרטים. היא מבינה דברים על פי התחברותם ועל פי קשריהם עם הסביבה. אונה זו גם אחראית ליכולת הדיבור. לעומתה, האונה הימנית ניחנה ב'תכונות' אינטואיטיביות ויצירתיות. היא מבינה דברים על פי מהותם ויש בה שימוש מועט במילים.

חקר המוח מגלה כי אכן קיימים הבדלים ביוכימיים בין מוחותיהן של נשים למוחותיהם של גברים. הבדלים אלה משפיעים על תפקודו של כל אחד מהמינים. מחקרים שעשו שימוש בסקירה מוחית, בתהודה מגנטית ועוד הצביעו על הבדלים פיסיולוגיים בין מוחו של הגבר למוחה של האשה: הצד היצירתי שבמוח (היינו, האונה הימנית) שלט יותר אצל גברים, ואילו ביכולת הלוגית (האונה השמאלית), בדרגה הגבוהה של הבנת דבר מתוך דבר - האשה חזקה יותר.

כששניהם חושבים על שאלה זהה, מופעל אצל כל אחד מהם אזור אחר באונות המוחיות. גם תשובה זהה, כפתרון בעיה מתמטית, נובעת אצל כל אחד מהם מכלים חשיבתיים שונים. באותו מחקר גם הוכח, כי גברים ונשים משתמשים במצבים מסוימים במספר מצטבר שונה של נוירונים.

מחקר אחר (של החוקרים ש. בן ישראל וא. חגי) מגלה הרגלי חשיבה שונים. כל מין מייחס משמעות שונה וייחודית למילים. לדוגמה, המילה "תחרות" העלתה אצל גברים את האסוציאציה של "ניצחון", בעוד נשים כתבו: "קשה". "חוצפה", עוררה אצל הגברים אסוציאציות של הישגים, ואילו הנשים הגדירו זאת: "חולשה, חוסר תרבות". מחקר זה הסתכם במילים: "נדהמתי לגלות עד כמה השפה היא שונה".

המחקרים הבחינו שגברים נוטים להיתקל בקשיים רבים יותר מאשר נשים ברכישה מחודשת של יכולות לשוניות לאחר אירוע מוחי של החצי השמאלי ("חוג הנוירונים", ס. רוברטסון, בהוצאת מכון ברנקו).

עובדה מדעית זו מוזכרת בגמרא בלשון זו: "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט, ב'). יש להדגיש, שאין מדובר ביכולת פטפוט גבוהה, אלא ביכולת לשונית חזקה. גרעין השורש של המילה 'לשון' הוא 'לש'. לישה היא חיבור של שני דברים ליחידה אחת, כדוגמת קמח ומים. בכוח הלשון לחבר ולקשר בין אנשים. הנשים ניחנו ביכולת גבוהה יותר לקשירת קשרים. יש להן כושר ביטוי מעולה ובאמצעותו הן מסוגלות לבטא מצוין את רגשותיהן ואת חכמתן הפנימית.

עובדה מדעית זו מעוגנת בשם שנתן אדם הראשון לאשתו - חוה. "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי" (בראשית ג', כ') - היא נקראה חוה על שם החוויה, על שם חיווי הדעה. חוה מאפשרת את חווית החיים ונותנת במעגלי המשפחה, הקהילה והעם, פירוש נכון וחיובי למתרחש. גם בהלכה קיימת התייחסות לדומיננטיות של האונה השמאלית אצל האשה. במצוות "ושימח את אשתו" החלה על הבעל, לומדים אנו שעל הבעל לשמח את אשתו בריבוי שיחה.

השונות המוחית בין ימין לשמאל והחלוקה בין גברים לנשים מתפרסות גם באזורים אחרים של המוח. כאשר מסירים את האונות, אנו פוגשים את האמיגדלה, חלק בגודל שקד, האחראי להפעלת מערכת התגובות הרגשיות. חלק זה הוא המחליט אילו חוויות לשמור בזיכרון, בהתאם לחשיבות הרגשית של החוויה. גם האמיגדלה מחולקת לשני חלקים - ימני ושמאלי. לורנס סמרס, נשיא אוניברסיטת הווארד, חקר את רמת פעילות האמיגדלה של אנשים הצופים בסרטים אלימים מאוד. הוא הבחין בעובדה שבחלק מהמחקרים הופעל אצל הנחקרים הצד הימני בלבד, ואילו בחלק אחר של המחקרים הופעל הצד השמאלי בלבד. משהתעמק בשורש התופעה, התגלה ההסבר לכך: במחקרים השתתפו קבוצות גברים ונשים בנפרד (קל לנחש מי השתתף באיזה מחקר...) במילים אחרות, כאשר חווים חוויה רגשית, תזכורנה הנשים את הפרטים ואת התגובה החברתית לחוויה, שכן אלו תכונותיה של האונה השמאלית, ואילו הגברים, שאצלם החלק הימני דומיננטי יותר, יזכרו רק את הנקודה המרכזית של החוויה (SCIENTIFIC AMERICAN AWK SEP 2005 הוצאת אורט ישראל).

גם במחקרים פסיכולוגיים, על אודות ההבדלים בין המינים, מובא כי בקווים כללים האיש תופס את המציאות תוך התמקדות בנקודה אחת והתעלמות מגורמים סביבתיים. לעומת זאת, האשה המתוארת כבעלת זיקת גומלין לסביבה, לאנשים ולשדה החברתי, תופסת את המציאות על מכלול גורמיה ופרטיה.

המסקנה העולה מהדברים האמורים עד כה היא, שההבדלים בין המינים הם מהותיים, פנימיים, יסודייים, טבעיים וביולוגיים. הם אינם נובעים מחינוך שונה ומהשפעות סביבתיות. יתרה מזאת, מרבית ההבדלים עמידים בפני שינויים והשפעות חברתיות ותרבותיות.

טענה זו הוכחה במחקר בשם "הנשים בקיבוץ", מאת פרופ' ליונל טייגר, אנתרופולוג אמריקני, וד"ר יוסף שפר, מרצה בכיר וחבר קיבוץ. התנועה הקיבוצית, שהיתה משוחררת מ"נטל" המסורת ה"מקפחת" את האשה, יכלה לכאורה להגשים את שוויון האשה באין מפריע. אולם, מתברר, לאחר עשרות רבות של שנים, כי הדבר לא הצליח. האידיאולוגיה, שעמדה מאחורי התהליך תמכה בשוויון מלא בין גברים לנשים. ההסדרים החברתיים והמוסדיים החדשים שפותחו, אפשרו לנשים להשתחרר מתפקידיהן המסורתיים (טיפול בילדים, כביסה והכנת אוכל) ולפתח קריירה. למרות זאת, מתברר, כי כבר בדור השני והשלישי למקימי הקיבוץ, בחרו הנשים מרצונן החופשי, דווקא בתפקידים הקשורים לתחום הבית כגון החינוך והשירותים הסוציאליים, ויותר מ-85% מהן היו מרוצות מבחירתן!

אם כן, ההסבר להבדלים בין גברים לנשים, הטוען להשפעות חברתיות שונות על בנים ועל בנות - הופרך. אלו הסבורים שאם ישנו את החינוך הניתן לילדים, ייעלמו מרבית ההבדלים, אינם אלא טועים.

ממצאי המדע תואמים להפליא את קביעת ההלכה היהודית בהתייחסותה לאיש ולאשה. בעובדה שתפקוד האונה השמאלית חזק יותר אצל האשה והאונה הימנית אצל האיש, קיימת הקבלה לדגם שמציגה תורת הקבלה, שם האשה נמצאת תמיד בצד שמאל והאיש בימין. גם קביעת חז"ל ש"בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (מסכת נדה מ"ה), מתיישבת עם הידיעה שהבינה, הבנת דבר מתוך דבר, מקורה באונה השמאלית, שהאשה חזקה בה יותר מהגבר.

מעניין ומרתק לגלות עד כמה המחקרים העדכניים ביותר של ימינו קולעים להגדרות חז"ל את המציאות שלפיה קיים קו המבדיל בין שני המינים.