מחנה הריכוז ברגן בלזן, סוף החורף שנת תש"ה. הגרמנים מבינים כי כלתה עליהם הרעה. הבריטים בפתח. את המחנה אינם יכולים לפנות, וזאת מחמת שמחלת הטיפוס איננה מאפשרת גישה לרוב הצריפים, ואילו האסירים תשושים, מורעבים ומעונים, ואינם יכולים להמשיך לדרכם לעוד מצעד מוות. אין טעם בהוצאות המוניות להורג, המוות מגיע מאליו, כל יום מאות נופחים את נשמתם.

אחד העינויים הקשים ביותר הוא הרעב. פעמים שהרעב מעביר את האדם על דעתו, עד שאף אם היו שואלים אותו לרצונו, לחם או שיחרור, ואפילו לחם או חיים, היה בוחר בלחם. לו ידעו הבריטים, לאחר השיחרור, כי בכך שישליכו מתוך רחמים כמויות עצומות של מזון אל עבר המעונים, יחרצו בכך את דינם למוות, לא היו עושים כן. שכן לא הצליחה קיבתם של המיוסרים לעמוד במעמסת המזון, עד שזו התפקעה.

בעצם הימים ההם, בעוד הגרמנים ימ"ש אורזים את חפציהם, מתוך רצון לנטוש את המחנה, עברה שמועה במחנה כאש בשדה קוצים. השמועה אומרת כי באזור בו כלואים האסירים הסובייטים, מחלקים לחמניות חמות וטריות. אלו שהיה בהם קמצוץ כוח אספו את ערימת עצמותיהם, ונעמדו בתור מתוך תקווה, כי אולי הפעם יש אמת בשמועה. ואכן, הנס התחולל מול עיניהם. שני קציני אס אס עומדים כשארגז לחמניות חמות וטריות מולם, ומחלקים לכל אסיר לחמנייה, וזאת תוך הוצאת הבטחה מפיו כי כשיגיעו המחלצים ימליץ טוב בעדם, שכן הם שונים מאחרים. הם מחלקים לחמניות לאומללים.

עומד יהודי באותו תור, עיניו כלות, מחשבותיו מעורפלות, הנה הגיעה הישועה, אולי יזכה גם הוא בלחמנייה טרייה. תורו מתקדם אט אט .

מזווית עינו רואה הוא כי בארגז נותרו 5 לחמניות, והוא החמישי בתור, הוי אומר כי הלחמנייה האחרונה שלו היא. הוא מקפיד לשמור על מקומו בתור, הן חושש הוא שמא העומד אחריו יבחין גם הוא כי בעצם עומד הוא לריק, שכן חמש לחמניות בלבד בארגז. והעומד אחריו שישי הוא. בכל כוחו מנסה הוא להסתיר את הנוף מהעומדים אחריו בתור.

אכן, בסייעתא דשמיא מגיע תורו, הוא מקבל את הלחמנייה החמה, חופן הוא אותה בשתי ידיו, ושפתותיו ממלמלות מילות תודה. הצלחתי, מהרהר בליבו, הלחמנייה האחרונה שלי היא. אלא שלהפתעתו הגרמני מתכופף, מרים ארגז נוסף של לחמניות, ומתכונן להמשיך בחלוקה. היהודי דנן מתעשת בשניות, הן ברגע שהגרמני התכופף, ככל הנראה לא שת ליבו כי קיבלתי את שלי, אם כך, יכול אני להגיש יד נוספת ולהרוויח שתי לחמניות, שכן הסבירות כי הגרמני יזכור, שאך לפני רגע לקחתי לחמנייה קלושה היא מאוד, שכן כל היהודים נראים בדיוק אותו הדבר, מוזלמנים, קרחים ומצולקים.

ממחשבה למעשה, מגיש הוא את ידו השנייה, ומקבל לתוכה לחמנייה נוספת חמה וטרייה. הוא עוזב את התור והאוצר בידו. לא היה מאושר ממנו באותם רגעים. שתי לחמניות טריות במחנה ברגן בלזן מי היה מעלה על דעתו. לימים אמר כי אותה תחושת אושר עילאית לא חש כל ימי חייו. הגרמנים הצליחו להרוס את חייו, עד כדי כך שתחושת האושר שלו לנצח, תזכר כעוד לחמנייה! השפלת נזר האלוקים עד עפר.

אלא שאושרו לא ערך זמן רב. שתי ידיים חזקות תופסות בצווארו ומשליכות אותו אל אחת הפינות. ראיתי הכל, אומר בעל הידיים ברוסית מתובלת במספר קללות. היה זה שבוי רוסי שמצבו היה טוב לאין ערוך ממצבו של היהודי. תן לי את שתי הלחמניות, ולא, אסגיר אותך כגנב לידי הגרמני. אך היהודי לא יוותר במהרה על אוצרו. הוא נלחם בחרוף נפש, ניסה לבעוט, לנשוך, אך לשווא. מה הם כוחותיו של מוזלמן דל בשר, אשר עצמותיו עטויות עור, לעומת חייל רוסי גברתן. לאחר מספר מהלומות הוא נשכב פצוע, כולו זב דם, צלעותיו מרוסקות, והלחמניות, כן הלחמניות, נלקחו מידיו. איי, מהרהר הוא בייסורים, רבש"ע עד כאן... לו לא הייתי מריח את הלחמניות, לו לא הייתי מקבלם לידי, אך רק בעינך תביט ושמה לא תבוא, עד כמה קשה היא מידת הדין. במחשבות אלו גורר הוא את רסק עצמותיו אל הצריף ונשכב לישון.

משפוקח הוא את עיניו מביט, הוא משתומם! האם עברתי לעולם שכולו טוב, מהרהר בליבו, הן במחנה לעולם לא פוקחים עיניים לאחר זריחת החמה, שכן כולם יודעים. תמיד יהיה אפל (מסדר) עוד טרם זרחה השמש. סביבו שקט, דממה, כל שוכני הצריף עדיין נמים. הוא מתרומם בקושי רב, אוסף את עצמותיו המרוסקות, ומביט אל עבר שוכני הצריף, ופתאום ההבנה מכה בו בתדהמה, הם אינם ישנים, כולם מתו. הם הורעלו! הלחמניות עליהם חלמו, אותן לחמניות שגזלו מידיו, ועליהן בכה וטען כלפי רבש"ע, היו מורעלות. הגרמנים שידעו כי עוזבים הם את המחנה, העתירו נשיקות שונא טרם פרידתם.