ניצולי שואה רבים, מזכירים בספרי העדויות שכתבו, את העובדה שעל אף שהלך הרוח ששרר במחנות היה של אטימות רגשית גמורה מצד האסירים כלפי אחיהם האסירים, והאידיאולוגיה הרשמית הייתה "כל דאלים גבר" דהיינו מי שמשתמש יותר בכוח, יש לו יותר את הסיכוי לשרוד. עם זאת הניצולים מודים, שהאסירים שהיה להם סולם ערכים יציב, ומשמעות אמיתית לחיים, איזושהי נקודה פנימית שאפילו הנאצים לא הצליחו להגיע אליה, אותם אנשים היו כאילו מורמים מעל לכל הטינופות שהתרחשה סביבם[1].

 פרופ' ויקטור פרנקל במיוחד שם על כך דגש בספרו, ובמחשבתו הפסיכולוגית. לפי עדותו, הדת (והאמונה) עזרה לאסירים, ודבר מדהים קרה, דווקא בתוככי הגיהנום של אושוויץ הדת זכתה לרנסנס, וכך כותב פרופ' פרנקל[2]: "בדרך-כלל היו יושבי המחנה שרויים ב"שנת חורף תרבותית". למעט שני עניינים: פוליטיקה (דהיינו המצב המלחמתי) ודת... התעניינותם של האסירים בענייני דת – ככל שהתפתחה – הייתה כנה מאוד. וקשה לשער התעניינות כנה ממנה. עומקה ועוצמתה של האמונה הדתית הפתיעו והפעימו לא אחת אסירים חדשים. רושם עז ביותר עשו תפילות מאולתרות – תפילת יחיד או תפילה בציבור – שנערכו בפינה של צריף או בחשכת משאית הבקר הנעולה, שבה הוחזרנו ממקום העבודה הרחוק, עייפים, רעבים וקפואים בבגדינו הקרועים והבלויים... חרף הפרימיטיביות – הגופנית והנפשית – שהייתה טבועה בהכרח בחיים שבמחנה ריכוז. היה מקום להעמקת חיי הרוח. אמנם אנשים בעלי לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואליים עשירים[3], אפשר שנתייסרו בייסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית הייתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית[4]. רק כך מתבאר לנו דבר שנראה כפרדוקס: דומה שלא מעטים מן האסירים שהיו פחות איתנים במערוכתם, עמדו בתלאות המחנה יותר שמעמדו בהם אסירים חסונים יותר בגופם". 

ספר עדות מיוחד במינו (בכל אופן עולה ההרגשה שהוא שונה משאר היומנים שנכתבו, אולי בגלל אופיו השונה של המחבר, אולי בגלל שהאירועים שהוא מתעד התרחשו בטרבלינקה – תיעוד נדיר עד למאוד, ואולי בגלל שהוא יותר מידי כנה) שנכתב על-ידי ניצול מחנה טרבלינקה בשם שמואל וולינברג, ומתאר שיחה שנערכה בין שתי אסירים במחנה, האחד היה כומר (שהיה יהודי בעברו והשתמד ומצא את עצמו בטרבלינקה) והשני פרופסור להיסטוריה בשם מרינג. הם דנו בתפקידים השונים של האסירים במחנה, וברמת אכזריותם. מעניינת מאוד התייחסותם לגבי "הקומנדו הכחולים" שעבדו במחנה טרבלינקה, וכך מעיד שמואל ווילנברג[5]: "הכומר שאל את פרופסור מרינג מהו מוצאם של האנשים בקומנדו ה"כחולים". הם עושים רושם הרבה יותר צנוע, מתלבשים ומתנהגים בענווה, לא כמו "האדומים"[6] או הגולד – יודן[7]. הסברתי (אומר ווילנברג) לכומר, שקומנדו זה מורכב בדרך כלל מחסידים. כשפקדו עלינו הגרמנים לשיר[8], הם לא ידעו אף שיר פולני אחד ובמקום זה שרו שיריים חסידיים ומזמורי תהילים. אפשר היה להכיר בהם שרובם היו לפני כן בחורי ישיבה, ורק לאחרונה הסירו את לבושם המסורתי (בגלל שהיה אסור להם ללבוש אותו במחנה). הקאפו שלהם, מאיר, שערו אדום, שמנמן, וגבו מעוגל, היה גם הוא יהודי דתי. קבוצה צנועה זאת, שסימלה היה מטאטא, עבדה בניקוי הקרונות ובפיזור אמצעי חיטוי, בעיקר כלור. הייתה זאת אחת הקבוצות הנעימות במחנה".

כבר נודעו בשער בת רבים ספריו המעולים של יחיאל דינור, היותר מוכר בשמו הספרותי ק. צטניק. השתדלתי לקרוא את רוב ספריו המרכזיים, ואני חייב להודות שהתיאורים שלו הם בין הטובים ביותר שיש, והוא מומחה בלהעביר את התחושות והמחשבות שעברו בראש האסירים, והלך חייהם במחנה[9]. דבריו הנוגעים לסוגיה שלנו נמצאים בספרו "פיפל", שם הוא מתאר את דמותו של הרבי משיליוו, כדמות קורנת אור, שרק השהייה במחיצתה גרם לכל אדם להימלט מהצער שפקד אותו במחנה, להתעלות ולזכות לאור שלא מעלמא הדין [=שלא מהעולם הזה]. וכך כותב ק. צטניק[10]: "לעיתים קרובות אתה (האסיר) מגיע לסף העילפון מכאב הרעב. טוב היה אילו יכולת להתעלף, אך אותו רעב עצמו הוא שלופת את מוחך כמו בשיני צבתות, לוחץ ואינו מרפה, לבל תתעלף. ברגעים אלה טוב לרוץ אל הרבי מישליוו. בנוכחותו עוברת עקת הלב בשטף הדמעות ולאט לאט המוח נירדם כתינוק אחרי פרץ בכייתו, ומוקל לך קצת. טוב לך. אילו נמצא פה (האסיר) בבלוק 16 יחד עם הרבי משיליוו קל היה לו בהרבה לעמוד בכל הייסורים... באצטבתו של הרבי אדם מתחדש בגוף ונפש". בתיאור קצת יותר מוקדם בספר מגדיל ק. צטניק את השפעתו הרוחנית של הרבי משיליוו בכותבו[11]: "בטבור האצטבה, על קרשיה, ישב הרבי משיליוו. על קדקודו קרע- השרוול, ככיסוי ראש. בחצי עיגול סביבו יושבים שלדים דוממים שלובי רגליים – חסידיו. עיניהם להט – דבקות ושתיקתם שתיקת לא-מוזלמנים[12]. נדמה היה כמו על קרשי אצטבה זאת אין אושוויץ קיימת".

עדות רביעית, בלתי תלויה, מספק לנו ניצול השואה ד"ר פרימו לוי, שהובא מאיטליה למחנה אושוויץ (בונה) בשנת 1944, והועסק שם, בהתחלה, בעבודת פרך, ולאחר מכן ניצלו הגרמנים את ידיעותיו בכימיה שרכש לפני המלחמה, כאשר סיים בהצטיינות את התואר במקצוע, והוא אולץ לעבוד במעבדה כימית שהייתה ממוקמת באזור המחנה. פרימו לוי מספר לנו על רב תלמיד חכם בשם וואשמן, שיצא לו לשהות במחיצתו כאשר הרב וואשמן התלווה אליו, וכך הוא כותב[13]: "אני (פרימו לוי) יוצא לדרך, מדשדש בבוץ, בשלג האפור והמטונף, בין הגרוטאות, וואשמן נמוך הקומה הולך עמי. אינני מצליח לשוחח עמו משום שאין לנו שפה משותפת. ידידיו אמרו לי שהוא רב, גדולה מזו, מורה ובקיא בתורה. נוסף לכך, בארצו, בגליציה, יצאו לו מוניטין של מרפא. אפשר בהחלט להאמין בכך כשאתה רואה אותו, צנום כל כך, שברירי ושקט, כבר שנתיים מצליח לעבוד בלי לחלות ולמות. מבטו מקרין חיוניות מופלאה והוא מסוגל להתפלפל ערבים שלמים בסוגיות מן התלמוד ביידיש ובעברית".   

כאשר תוחלת החיים הממוצעת במחנות הייתה כ- 4 חודשים, וכאשר כל זמן השהות הייתה רצופה בעינויים בלתי ניתנים לתיאור, וצער עמוק על אבדן המשפחות והקרובים, וכן ברעב מציק שמוצץ את האדם עד לשד עצמותיו, וכל זה בתוך מחנה ששררו בו חוקי הג'ונגל, מעיד ד"ר פרימו לוי שהרב וואשמן לא נפגע אפילו כהוא זה מכל הסובב אותו, ואע"פ שהיה "צנום כל כך, שברירי ושקט" (בדיוק ההפך מהטיפוס שצריך להיות בשביל לשרוד במחנה) הוא שרד יותר מרבים וחזקים, והמשיך להקרין על הסובבים אותו מבטים של "חיוניות מופלאה", ובערבים שבהם רוב האסירים היו מותשים לחלוטין מיום העובדה המפרך, הקדיש אותם הרב וואשמן לעיסוק מעמיק בתורה ובתלמוד, ניצוץ אור בתוך חשכת אושוויץ.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] לידיעות נוספות על "חוקי הג'ונגל" ששררו במחנה ראה בספרו של ניצול השואה ד"ר פרימו לוי, "הזהו אדם?", עמ' 93-94.

[2] פרופ' ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 49-52.

[3]הערת הכותב: יש לציין שפרופ' פרנקל לא מתכוון בהכרח לאינטלקטואליים במובן של בעלי ידיעות מרובות, אלא במובן של בעלי סולם ערכים מוסרי - רוחני גבוה, או שחובקים איזה סיבה נעלה שבעבורה היה שווה לחיות, וכפי שמוכח מהחוויה שהוא מביא לגבי עצמו מיד בהמשך דבריו. וכן מהקו הכללי של תפיסתו הפסיכולוגית.

[4] דוגמא לדבר, אפשר למצוא אצל הרב יואל טייטלבוים (האדמו"ר מסאטמר) שגם במחנה הריכוז הנורא ברגן בלזן הפך הרבי לדמות מנהיגה ומכובדת. ניצולים ששהו עימו מעידים שהרבי לא היה מוטרד מהתנאים החומריים, ולעיתים צם יומיים או שלושה בשבוע. נוכחותו השרתה ביטחון, והיו שהאמינו שבמחיצתו לא יהונה להם רע. הוא הירבה שם לעסוק בתורה ותפילה, וגם שם נשאר עם זקנו למרות האיסור החמור. (ד"ר אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, עמ' 120, וכן בהקדמה ל"שו"ת דברי שלום"). דוגמא נוספת יש להביא מסיפורו המרגש והמרתק של האדמו"ר מצ'אנז – הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל, הספר "מה אשיב לה'" (שנכתב על מה שעבר האדמו"ר בשואה) מלמד אותנו על כוחות עוז ותעצומות של אדם שהיה ממש בבחינת איוב של דורינו, איבד את 11 ילדיו, ואת אשתו, וכל משפחתו (אחים, אחיות וכו'), ואת כל רכושו שעבר במשפחתו דור אחרי דור של אדמורי"ם, והובל לאושוויץ, וסבל שם ייסורי גיהנום – אע"פ כן, כל אותם אירועים לא פגעו באמונתו בכלל, והוא זכה להתחתן מחדש, ולהביא ילדים ת"ח מחדש, ולבנות את החסידות מאפס – וכל זאת רק בגלל שהייתה לו את אותה משמעות לחיים, אותה אמונה, שבזכותה הוא זכה לעמוד בכל הניסיונות, ובכל הסבל – כיוון שהוא הבין שגם לסבל יש משמעות!

[5] שמואל ווילנברג, מרד בטרבלינקה, עמ' 125.

[6] קומנדו "אדומים" – היו צוות של אסירים יהודים שתפקידם היה לקבל את המשלוחים שהגיעו על הרמפה של תחנת הרכבת בכניסה לטרבלינקה.

[7] הגולד–יודן – אסירים יהודים שתפקידם היה לטפל בזהב שנשדד מהיהודים (גם שיני זהב היו שם).

[8] אנשי הס.ס היו נוהגים להשתעשע על חשבונם של האסירים, כאשר אחרי כל מסדר של בוקר וערב, הם היו פוקדים עליהם לשיר שוב ושוב שיר מסוים (שאותו היו צריכים לשיר בצרחות).

[9] הגדיל לעשות הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, כאשר אמר, שלדעתו, ספריו של ק. צטניק נכתבו ברוח הקודש... מבהיל למתבונן!

[10] ק. צטניק, קראו לו פיפל, עמ' 97.

[11] שם, עמ' 60.

[12] מוזלמנים היו אסירים שכבר כמעט וכבה מהם לחלוטין ניצוץ החיים, והם היו מסתובבים כצלליות במחנה, כאשר דקות חייהם האחרונות היו ספורות.

[13] ד"ר פרימו לוי, "הזהו אדם?", עמ' 72.