|
הכשל בתפישה המערבית
הכשל בתפישה המערבית
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
החברה המערבית הקריבה במאה ה-20 עשרות מליוני חיילים ואזרחים עבור החופש, אך למרבה האירוניה הפכה כל אחד מהמשוחררים להיות עבד לעצמו, לסיפוק צרכיו ולעינוג עצמו.
|
אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו בני המאה ה-20 הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. אם מפסיקים את פעולתם של בתי הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה, ארועים ספורטיביים ועתונים, רק למשך ארבעה שבועות, אין ספק שבפסק זמן זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים... ברגע שיסולק סם ההרגעה, יתכן הכל.
ההתפתחות הטכנולוגית העניקה לאדם את המתנה היקרה ביותר, את הזמן. כדי לבצע את כמות הפעולות שמבצע אדם ממוצע בן ימינו במהלך שנות חייו, נדרש הוא היה לפני מספר דורות לחיות כ-300 שנה.
הרפואה האריכה את חייו של האדם בשנים לא מעטות ושיפרה את איכותם. תוחלת חיים ממוצעת של גבר בצרפת לפני 150 שנה היתה כ-45 שנה, בישראל של היום תוחלת החיים הממוצעת של גבר היא כ-78 שנים. השאלה היא מה עושה האדם עם המתנה הגדולה הזאת? עם הזמן. למרבית הפלא... הוא בורח ממנה.
תעשיית הבילוי, הבידור והפנאי הינה מן המפותחות בעולם המערבי. תעשייה זו מגלגלת מליארדי דולרים בשנה, ומטרתה "להרוג" את הזמן הפנוי.
החברה המערבית הקריבה במאה ה-20 עשרות מליוני חיילים ואזרחים עבור החופש. היא נלחמה נגד השתעבדותם של עמים לדיקטטורים למיניהם, והצליחה לשחררם, אך למרבה האירוניה הפכה כל אחד ממשוחררים אלו להיות עבד לעצמו, לסיפוק צרכיו ולעינוג עצמו.
הכשל בתפישה המערבית אינו כשל אקראי, הוא מובנה! כשל זה נוצר ברגע שהחברה הציבה את החופש בראש פירמידת הערכים האנושית. היא לא השכילה להבין כי החופש אינו מטרה, אלא אמצעי בלבד.
הפיכת האדם ממשועבד לחברה ולערכיה למשועבד לעצמו, מסוכנת בדיוק באותה מידה ולפעמים אף יותר.
ברגע שיעמוד האדם מול שוקת ההנאות השבורה ויגלה את תרמיתה, סביר להניח כי הוא יזדקק לסעד נפשי. לא בכדי היום הראשון בשבוע, יום השבתון האמריקאי, נושא בתואר: "יום המתאבדים", יום בו אחוז המתאבדים הוא הגבוה ביותר.
בפרשת ויקרא נאמר (ויקרא א', ב'): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". הקרבת הקרבן מסמלת את האחריות של האדם על מעשיו, את יכולת הבחירה! עמידתו של האדם מול קרבנו בבית המקדש, סמיכת ידיו עליו ווידויו מוכיחים כאלף עדים כי היהודי מכיר את מקומו בעולם המעשה. הוא מעיד כי קיבל על עצמו את עולו של מלך מלכי המלכים. הוא מודע לאחריותו למעשיו, והוא מביא קרבן על שהחליף את השתעבדותו לבוראו בהשתעבדות ליצריו.
הקרבת הקרבנות נועדה לעצור את האדם במירוץ החיים. הקרבן מזכיר לאדם כי יש סוף לחיים ויש לנצלם עד תום. אך בעוד שהאדם המערבי משתמש בידיעה זו כדי למלא את גופו החומרי, נדרש היהודי להשתמש במידע זה כדי למלא את מטענו הרוחני, ולזכור שהעולם הזה הוא רק "פרוזדור".
לפי תורת ישראל, הוענקה בחירה חופשית לאדם כדי שיבחר בעבודת ה' מרצונו. חשיבותה של יכולת הבחירה נמדדת בתוצאותיה.
האדם המודרני יאבד את שפיותו ברגע ש"העולם יעצר". לעומת זאת שאיפתו של כל יהודי היא שהעולם דווקא "יעצר", כפי שכותב הרמב"ם (יד החזקה - הלכות מלכים פרק י"ב): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שיִרדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה".
עבור האדם המערבי מירוץ החיים הינו בבחינת "מתנה", המשכיחה ממנו את העובדה כי עבד החיים הוא. עבור היהודי מירוץ החיים המערבי הינו מסוכן, כי הוא עלול להשכיח ממנו את יעודו ואת סיבת חייו.
|
|
|
|