התקוות

המאה העשרים, בהשוואה לתקופות שקדמו לה, הייתה סוערת במיוחד. המהפכה המדעית ובעקבותיה פרץ הטכנולוגיה, השפיעו בצורה מכרעת לא רק על אורח חיינו אלא גם על דעותינו ועל תפיסתנו את מהות העולם והאדם. המדע בהיותו תחום שבו מתגלים גם סודות היקום, עורר תמיד ציפייה לגילויים בתחום אושרו של הפרט.

כבר בתחילת המאה חדר המדע גם לתחום הפילוסופיה והישגי המדע הטילו את רישומיהם על הוגי דעות שונים.עד מהרה החלו נשמעות אמרות כמו "מאחורי דגלו הבהיר של המדע ניצבים חירות המחשבה והאמת, השכל והתרבות, האבולציה והקדמה". ככל שנוספו תגליות מדעיות, התפתחה התחושה שהמדע עומד לפני סיומו, והצהרות כמו "לא נותר דבר חדש לדלות בפיזיקה..." או "המתמטיקה הגיעה לסוף דרכה..." היו מסממני האופוריה שפקדה את האקדמיה בראשית המאה העשרים. הסבל והעוני, הקנאה והמלחמות נראו כעומדות להעלם מן העולם, והיה נראה כי אורו של המדע ישיב על כל שאלה, יסלק את הבערות ויסלול את הדרך לפתרון בעיותיה של האנושות.

הגילויים

אך המציאות כמנהגה אינה כפופה למדענים, ובשנת 1903 ממריאים האחים רייט עם מטוסם "קיטי הוק" בניגוד לדעתם והתנגדותם של המומחים דאז. בשנת 1905 מוכיח איינשטיין כי האור עשוי מחלקיקים, קובע שניתן להמיר חומר לאנרגיה. הוא 'אוסר' על החומר בטבע לנוע יותר ממהירות האור ומציג את תורת היחסות המצומצמת, הפוגעת בתחושה הישירה שהזמן הוא אחיד ומוחלט בכל מקום ביקום, וקובע כי הוא יחסי. (עד כדי כך ששני אנשים הנעים במהירויות שונות באופן קיצוני, יחוו זמנים שונים. לדוגמא, אצל אחד תעבור שנה, ואילו אצל חברו יעברו מאה שנים.)

בשנת 1925 חשפה מכניקת הקוונטים את אי הוודאות המקננת דרך קבע בטבע והציגה חוקים אנטי אינטואיטיביים הנוהגים בעולם התת אטומי. לדוגמא, מה שקובע אם העצם הקווטי יהיה גל או חלקיק הוא ההחלטה שלנו באיזה היבט למדוד אותו. אם נשתמש במכשיר לגילוי חלקיקים, נמצא שהפוטן הוא חלקיק, ואם נשתמש במכשיר למדידת גלים, נמצא שהוא גלי!

השלכותיה של תורה זו מעלות שאלות רציניות על חוק הסיבתיות של סיבה ותוצאה השולט בעולם האדקמי – רציונאלי של המדע מאז ניוטון ודארט, וכן על מדית האובייקטיביות של המציאות.

הכימיה גם היא לא אחרה להתפתח. ובעקבות הפיזיקה האטומית והיכולת לחדור למבנה האטום עד עומק  של טריוליונית הסנטימטר, התאפשרה חשיפת יסודות מבנה החומר. עד שלאחרונה התבשרנו על הצלחתם של הרוסים ליצור במעבדה את היסוד ה – 114. היסוד החדש, העשרים במספר, שלא קיים בטבע.

גם הביולוגיה פרצה מחסומים שהטבע שוקד, כביכול, על שמירתם מקדמת – דנא. חשיפת ה- DBA ותגליות רבות נוספות, אפשרו שינוע דו כיווני של גנים בין חיידקים, נדיפים, צמחים ובני אדם, דבר המאפשר אינסוף אינטראקציות חדשות.

האכזבות

עם זאת, באופן פרדוקסאלי מעט, הסתיימה המאה ה – 20 עם יותר מסתורין מאשר בו החלה. אם עד סוף המאה ה – 19 היה נראה שהעתיד בהיר ומובן ושאלות קיומיות יבואו אל פתרון פשוט ומזהיר, באה לסופה המאה ה – 20 עם שלל תגליות ומהפכות מדעיות וטכנולוגיה אשר אך הוסיפו מורכבות סבוכה מאין כמוה.

ההנחה בראשית המאה ה – 20 כי התפתחות מדעי הטבע תאפשר פתרון מדויק של בעיות מוסר ומציאת דרך לאושרו של הפרט, התדלתה כריקה מתוכן ומאכזבת. עד שרבים מהמדענים כיום מסכימים כי חידת החיים נראית שוב עלומה כתמיד.

הבעיות

מפאת מורכבותן, לא ניכנס לבעייתיות התיאוריות כמו תורת הקוונטים הקוראת תיגר על תחושות הבסיסיות ביותר לגבי תפיסתנו את העולם שבו אנו חיים (עד שאפילו לאינשטיין היה קשה לעכלה). לא נתחבט בשאלת מוצא החיים ולא בגיל העולם, אלא נסתפק בדוגמא קלה יחסית מעולם המתמטיקה ונבחן את מידת האובייקטביות של מדע זה, המהווה אבן יסוד בתפיסת העולם המדעית וסמל לאובייקטיביות המאפיינת, לכאורה, את חסידיה.

כידוע עד לפני כ – 150 שנה האמנו שסכום הזוויות במשולש (על פי אולידס) הוא 180. אך הפלא ופלא, אחרי 2000 שנות הנדסה 'בטוחות', אנו עומדים כיום מול שתי תורות הנדסה נוספות, זו של לובטשסקי שבה סכום הזוויות במשולש הוא פחות מ – 180, וזו של רימן שבה הוא יותר מ – 180.

ניתן היה לחשוב, כי המציאות והניסיון יכולים להכריע מי מהן היא האובייקטיבית, אולם דווקא המציאות והניסיון מוכיחים כי אין לנו תשובה מדויקת לשאלה זאת. כל אחת משתי תורות הנדסה אלו היא בניין מדעי מושלם. כל אחת מהן מסוגלת להסביר כראוי את תופעות המציאות, וכל אחת מהן מסוגלת למלא את התפקידים הראשיים אשר ההנדסה הרגילה ממלאת בחיינו.

כיום אנו עומדים מול שלש תורות המניחות שלש אכסיומות, כשכל אחת מהן סותרת את שתי האחרות, ושאין אחת מהן נכונה יותר מהשאר.

אם כן, כאשר בחלל האוויר מרחפת השאלה על סמך מה עלינו לבחור באכסיומה זו אחרת, תשובת המדע מפתיעה ביותר וגורסת כי לא על סמך אמיתותה בוחרים אנו באכסיומה מסוימת, כי אם אך ורק על סמך נוחיותה לצורך היישומים הנחוצים עבורנו!..

אם בקהל הרחב וגם בציבור במלומדים שלטת עדיין האלהת המדע והאמונה בהחלטיות, הרי זו תוצאה מהעובדה שעל האכסיומה יודעים עדיין רק חודים מצומצמים מבין חוקרי המתמטיקה, ולכן הכרת ערכה הכללי בעבור  כל המדע והשלכותיה המטאפיזיות מרחיקות הלכת, עדיין לא הגיעה לקהל הרחב.

האכסיומטיקה, וכן ממצאים מדעיים בתחומים נוספים, ערערו את ההשקפה שהמדע הוא המקור והמעיין של אמת מוחלטת, וקביעה כי כל דעה של אדם, כולל בתחום המדע, הינה פרי מסקנות של דברים הנראים בעיניו כמובנים מאליהם, היינו על דברים שהוא מקבלם כאכסיומות. מכאן עולה הדרישה הנוקבת לכל מדע ולכל אדם לברר ולוודא על אילו הנחות יסוד הוא בונה את מסקנותיו.

השגת גבול

המדע עוסק בשרשרת של תופעות אמפיריות ומעצם הגדרתו מגביל את עצמו מראש לתופעות כמותיות בלבד ולדיון בשאלות של כמה? איך? וכדו'. שאלות אלו אינן מפענחות או מגלות את הסיבות הראשוניות ברמה הסינגולארית, ונותרות מעצם מהותן מחוץ לתחום שיפוטו וסמכותו.

למרות זאת, לכל אורך התפתחות המדע על ענפיו השונים היתה פזילה של מדענים אל מחוץ לתחום התמחותם. הגם שנטייה זו מובנת מעצם נטייתם החיובית לסקרנות אינטלקטואלית, נוצר בלבול ציבורי שלא פסח על האקדמיה עצמה, הרואה בהשערותיהם הפילוסופיות של המדענים דיוק הדומה לקביעותיהם המדעיות.

נזכיר, לדוגמא, את גישתו המטריאליסטית של המדע על מהות העולם, שלפיה החומר הוא המציאות היחידה הקיימת והוא העומד ביסוד כל תופעות החיים. גישה שלא נחקרה באופן מדעי אלא יסודה הוא היפותזה מטאפיזית המשמשת כהנחת עבודה בלבד. גם קביעות לכאורה מדעיות, על אודות גיל העולם או אופן התחלתו ברמה הסינגולארית, גם מחוץ לתחום הפיזיקה האמפירית שעליה נשען המדע הטהור. שכן אין באפשרותם המדע לערוך תצפיות אל העבר כדי לאשש או להפריך את כל הפרמטרים שהיו קיימים בעולם לפני "15 מיליארד שנה". אם כן, ניתן לומר שגם קביעות חשובות אלה אינן אלא הנחות עבודה היפותטיות, המהוות 'חיית קווים' אל מעבר למסגרת של מחקר אמפירי – מדעי טהור, כאשר כל שנותר לנו הוא 'תזה', תהה יפה ככל שתהיה.

קרל ריימונד פופר, פילוסוף של המדע בן זמננו, כבר קבע את עקרון ההפרכה האומר כי לכל תיאוריה הרוצה להיחשב מדעית, צריכה להיות אפשרות אמפירית להפריכה. אי עמידה בתנאי זה מציבה בימן שאלה עקרוני של תזה זו.

גם בתחום מהות האדם אין למדע המתעסק בחומר ובכמויות, אפשרות לקביעות מדעיות טהורות בנושאים כמו מבנה הנפש והתודעה העוסקים באיכויות רוחניות ושייכים לענף האפיסטמולוגיה שבפילוסופיה. כמו כן נושאים כמו תכלית האדם, מטרותיו, הוראת דרך חיים וכדומה נשארים גם הם מחוץ לתחומו. אך מן הראוי לציין כי לאחר שכבר מתבהרת לנו תכלית מסוימת, יכול המדע לשמש כמכשיר עזר חיוני להגיע אל אותה מטרה.

העובדה שמדענים מרשים לעצמם לחצות קווים מתחומי המדע הפיזיקאלי ולהביע את דעתם בתחומים כמו מטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה או אתיקה, שלא שייכים לתחומי התמתחותם המקצועית, משולה לעשיר גדול שנעשה לפתע 'חכם גדול'. דבר העלול לבלבל כל אדם מן היישוב שאינו בקיא במחויבות הראשונית לחלוקה בין מקצועות האקדמיה השונים.

תגובת האקדמיה

בעקבות האכזבות מעולם המדע, 'קם לתחייה' החלק האקדמי של מדעי הרוח בניסיון להחזיר עטרה ליושנה. הטענה של חלק אקדמי זה היא, שתחומים כמו ספרות, דת, פילוסופיה והיסטוריה המהווים את עיקר פרי הגותה של האנושות מאז ועד היום, הם המקורות המתאימים למחר אקדמי הולם, ומהם ניתן יהיה להפיק את הפתרון המיוחל לחיי מוסר ראויים לשמם.

נראה, כי נכון יהיה לומר שחיפושינו אחרי מוסר וצדק נידונים להתחבטויות ולטעויות, כל עוד אנו עומדים ברשות עצמנו, בלי הדרכה רוחנית או לחילופין אלוקית. באופן עקרוני, יוצאים מדעי הרוח, כאשר הם במיטבם, חוצץ נגד הבלעדיות ששומר לעצמו המדע בנושאים של רוח האדם ודוחים בחלקם את גישתו המריאליסטית כיסוד לחקר מהות האדם.

תגובת הציבור

למרות מאבק אקדמי זה, נותר רוב הציבור אדיש. בד בבד בצעד בוטח ומהיר, התפשטה הגישה המטריאליסטית ונתקבלה כהסבר הפופולארי לקיום עולם המופעל על ידי כוחות הטבע.

נראה, כי אחת הסיבות לאימוץ הגישה של עולם ללא מטרה או תכלית מסוימת, וכי כל העולם הוא חומר, כולל האדם על רצונותיו שאיפותיו וחלומותיו, נובעת בעיקר מתוך רצון בסיסי בנפש האדם לעשות ככל העולה על רוחו. עם השנים הפכה חשיבה זו לדגל ה'אינטלקטואלים', כשהיא פוגעת בראש ובראשונה במעמדה האידיאליסטי של הבחירה החופשית, שהיוותה במשך אלפי שנה את הציר המרכזי בחיי האדם והגותו.

זאת ועוד, אם נתבונן לדוגמא בהשערת האבולוציה של תואת דרווין, נוכל לראות כי חלק מנגזרותיה שירתו גם צרכים פוליטיים (מפלגות שונות טבעו על דגלן את האנטי דתיות, קומוניזם, נאציזם) וצרכים סוציאליים שונים (מלחמת העמדות כביטוי של מלחמת הקיום בטבע לקראת קידמה וכו').

חשוב להבין כי באופן עקרוני הגישנ המטריאליסטית היא גישה שקל יותר לחיות איתה, ולכן הפיתוי לקבלה גדול שבעתיים. ההשתחררות מהצורך להכיר כי העולם נברא לצורך מטרה מוגדרת ומסוימת, מקילה מעל האדם את כובד האחריות למעשיו. לכאורה, לא עוד בחירה חופשית הנובעת מערכי רוח, נפש, מוסר ותכלית, אלא בחירה דטרמיניסטית חסרת משמעות מטאפיזית, כאשר הגורל העיוור של ביולוגיה, כימיה ופיזיקה הוא האחראי לפעולותינו מאוויינו ומחדלינו.

אלדוס הכאסלי, הוגה דעות, מחסידי תיאוריית האבולציה, כתב לקראת סוף ימיו, במאמר בשם: וידויו של כופר מקצועי, כך: "היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו... בעבורי, כשם שללא ספק בעבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר משמעות הייתה מכשיר לשחרור... ממערכת מסוימת של מוסר".

סיכום

שלא במפתיע, האנשים ב'חלוקים הלבנים' זוכים לכבוד של מלכים. בסקר שנערך לאחרונה טענו רוב האמריקאים שביטחונם בקהילה המדעית גדול מביטחונם בכל מוסד אחר. ובכלל זה, בית המשפט העליון, הממסד הדתי, הקונגרס, מערכת החינוך והצבא.

השפעת כוחם של המדענים גם על תחומי הרוח היא מכרעת וגישתן המטריאליסטית קנתה לה מקום של כבוד בחיי היום יום של הפרט. מכיוון שגישה זו 'עיוורת' לתחומים של נפש האדם מעצם היותה מעסקת בכמויות חומריות ולא באיכויות רוחניות. נוצר היום מצב שבו ערכים כמו יושר, כבוד וצדק, אשר היוו את היסוד החי של תרבויות, חברות ועמים, הומרו בציות עיוור לתכתיבי 'הפוליטיקלי קרוקט' אשר נובעים מתוך יסוד פרגמאטי התואם לחשיבה המדעית כמותית.

הנהירה אחר הנוחות החומרית שמציע המדע, הולידה קיפאון רוחני עמוק בנפש האדם. אותו חלק עדים בקוד הגנטי שמבדיל את האדם מהחיה, טושטש עש בלי היכר, ובן הסורר של נפש האדם מסתובב כולו גאה בראש חוצות.

עם זאת, דווקא היום יותר מתמיד, מתעורר הצימאון לחוכמה איכותית אשר תאיר את האנושות באור הראוי לה.

נקודה למחשבה

במאמר זה הלכנו על חבל דק בין פיסיקה למטפיזיקה בין מדע לפילוסופיה ובין חומר לרוח.

מהות האדם, היא שעל כף המאזניים. ההכרעה המוטלת עלינו הינה קריטית להמשך מסעה המרתק של האנושות ברחבי הזמן, כאשר מצד אחד מתארת הגישה המדעית את נפש האדם כמהות חומרית שמקורה במוטציה של אמבה וכשכזאת כורעת תחת חוק הסיבתיות הצפוי והעיוור, ולמולה הגישה היהודית ובנותיה הרוחניות, המתארת מהות רוחנית שמקורה בנפלאות הבורא, ושכזאת בעלת תכונות אציליות של בחירה חופשית, אותנטיות ותכליתיות.