ל'גמל שלמה' יש 'מגלה ראדר' טבעי המצוי במרכז החזה שלו. כמוהו גם ה'ארינמל הבוגר', ה'חגב האמריקני' ו'עש הדונג'. הם ניחנו ביכולת לזהות את פעימות קול העטלף ולחמוק ממנו. החרקים הקרויים 'ססי עץ מנומרים', הרחיקו לכת עוד יותר. הם משתמשים ב'משבש רדאר', בצריחות על-קוליות המשבשות את הסונאר של העטלף או מזהירות אותו מפני טעמם הדוחה.

ל'תיקן הביתי' יש גלאי רעידות המותקן ברגליו, ומאפשר לו לקלוט תנועות זערוריות. כך הוא מרגיש כשמתקרבים אליו, והוא חומק מרודפיו.

רוב בעלי החיים הזעירים ניחנו ביכולת דומה. 'נמלים גזרניות', למשל, משתמשות בנקישות רגליהן כדי לקרוא לחברותיהן. כאשר אחת המחילות התת קרקעיות שלהם מתמוטטת, הנמלים שנלכדו במפולת מתופפות על הקירות וקוראות לעזרה. ה'נמלים הגזרניות' האחרות מסוגלות להבחין בנקישות הזעירות הללו מבעד לעובי של חמישה סנטימטרים של אדמה, והן חשות לחלץ את ה'פועלות' הלכודות.

גם הטרמיטים נוהגים לחפור תעלות. מסלול התעלות הוא שלהם מן הקן למקור המזון. הם חופרים אותן כדי לא להיחשף לעיניהם של עופות טורפים. אך עדיין מאיימת עליהם סכנתם של הטורפים החופרים בקרקע. בהינתן האות הקלוש ביותר אודות פלישתו של טורף, הטרמיטים מתופפים על הקרקע. הקול שנוצר הוא מעין קריאת אזהרה, וכל הטרמיטים מחפשי המזון קולטים אותו ונעלמים מיד במעלה התעלות ובתוך הקן.

אין ספק שרק שוטה יאמר, שכל התחכום הרב הזה הוא תוצאה של מקרה עיוור. ברור, שגם כאן ניכרת ידה של החכמה העליונה שבראה את הכל ומשגיחה על הכל.