התיחסות עולמית לארץ ישראל

"בכל שנה מתקבלות בעצרת האו"ם 20 החלטות אנטי ישראליות המהוות 10 אחוז מכלל החלטות האו"ם."
נתון מוזר זה נמסר לאחרונה בישיבה של ועדת חוץ ובטחון.
עשרה אחוזים מהחלטות האו"ם עוסקות במדינת ישראל!!!
האם הנתון הזה הוא הגיוני?
מהו הגודל הגיאוגרפי של מדינת ישראל? וכמה אנשים יש פה? למה זה אמור להעסיק ראשי מדינות עם מאות מיליוני אזרחים, ועשרות אלפי קילומטרים רבועים?
אם ננסה למצוא את מדינת ישראל על מפת העולם, סביר להניח שלא נראה אותה בכלל, אם לא נשתמש במפה גדולה במיוחד. כל השטח של מדינת ישראל, אמר פעם אחד מראשי המדינה לעמיתו הסיני, הוא כמו כמה שדות אורז אי שם במרחבי הענק הסיני.
אז מדוע כל אומות העולם דשות בנעשה פה, באיזה מגרש קטן בין הירדן לים?
מה יש פה?
כסף?
אנשים?
בשכונה אחת בהודו יש יותר אנשים,
בעיר מרכזית אחת בארה"ב יש יותר כסף.

ההתיחסות לירושלים

התופעה הזו, נעשית יותר ויותר חדה ומשונה, כאשר אנו עוברים להתיחסות העולמית לשאלת ירושלים. אם מדינת יראל זה כמה שדות אורז בסין, אז ירושלים זה משהו כמו פרוור קטן של לוס אנג'לס. אם בישראל נחשבת עיר עם חצי מליון תושבים למשהו גדול, הרי שביחס לשנחאי לונדון וניו יורק, חצי מיליון תושבים זה כמעט סימטה.
והנה, הרעש שאותה סימטה עושה, יותר גדול מכל מקום אחר. רק בשנה שעברה רעש וגעש כל העולם על תכנית בניה של שש מאות דירות בדרום ירושלים. שש מאות דירות!!! ועל זה געשו מנהיגי העולם. אנשים כמו אובמה וסרקוזי, מנהיגי העולם החופשי, לא מצאו עיסוק יותר חשוב מאשר להתעסק עם כמה בניינים עלובים אי שם בפאתי השכונה שנקראת ירושלים.

הר הבית - המרכז של המרכז

 וכאשר אנחנו מתקרבים אל המקום החשוב באמת, אל הר הבית, שם התופעה מופיעה בצורה כפולה ומכופלת.
השטח של הר הבית, מה שנקרא היום הר הבית, זה בסך הכל מאה חמישים דונם. ועל המאה חמישים דונם האלה יכולה לפרוץ מלחמת עולם. פעם אחת שפוליטיקאי ישראלי עלה להר הבית, ופרצה אינטיפדה שנמשכה שנים ארוכות – אינטיפאדת אל אקצה המפורסמת. תנסה להוזיז בלטה אחת בהר הבית, ותראה מה קורה. כל העולם יעמוד על רגליו האחוריות.
מה ההסבר לתופעה המשונה הזו?
ומדוע ככל שאנו מתקרבים למקום המקדש התופעה הולכת ומתחזקת?

שממנה הושתת העולם

התשובה היא, שרוב אומות העולם יודעים ומאמינים שפה, בנקודה הזאת, זהו מרכז העולם באמת. גם מי שאינו מודה בזה בפה מלא, מרגיש את הדברים בלבו פנימה, שפה, פה זה המרכז. לא במנהטן, לא בעמק הסיליקון, ולא בבית הלבן. כל המרכזים הללו הם בני חלוף. מה שהיום מרכז הסחר העולמי, יכול להפוך מחר למוזיאון. בבל העתיקה, הניו יורק של העולם העתיק, הפכה לתל חרבות, אי שם במדבריות עירק. אבל מקום המקדש, זהו המרכז האמיתי. אלפי שנים חלפו מאז הקריב אדם הראשון את קרבנו על מקום המזבח, מאז נעקד יצחק אבינו באותו מקום, ועדיין, זהו מרכז העצבים.
"אבן הייתה שם – ושתייה הייתה נקראת – שממנה הושתת העולם". (יומא נד' ב')
וכך כותב הרמב"ם בפרק שני מהלכות בית הבחירה -
המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דה"א כב, א): "וזה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב, ב): "ולך לך אל ארץ המוריה". ונאמר (דה"ב ג, א): "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה".
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.
כלומר, מיקום המזבח אינו מקרי, ומקום קודש הקודשים איננו מקרי. מקום בית המקדש, זה המקום. זה המרכז. זו הנקודה, מרכז העולם.