ריח הטחב החריף עלה באפי עוד לפני שדרכתי על מפתן הכניסה. היא ישבה על כורסא דהויה בקצה אולם המבוא ואבק שנים הקיפה, מנסה ללא הצלחה לחדור אל ד' אמותיה.  אמנם הזדקנה מאוד מאז ביקרתיה לאחרונה ואף קמטים עבים נוספו לפניה העדינות, אלא שגם הם לא הצליחו לחדור את שריון יופיה ונראה היה כאילו קראה  תיגר על חוקי הזמן והחומר.

-"את יפה מתמיד" החמאתי לה תוך שאני מתיישב לידה. היא חייכה מבין קמטיה, נטלה  את ידי בידה וליטפה... ליטפה ושתקה. הניגוד בין שמלתה הדהויה והמתפוררת ובין טוהר עיניה  ויופיה המלכותי, הוסיפו לה הדר ויפעה כמו נשלפה דמותה  מספרי אגדות ילדותי.

וכך כשידה אוחזת בידי ישבנו שעות ו...שתקנו.

למען האמת לא בדיוק שתקנו, רק היא שתקה, אני מדבר והיא שותקת... שותקת ומלטפת. אני מדבר כיון שיודע אני שאוהבת היא לשמוע את קולי שכן נכדה אני. כשאני בא אצלה אין אני מקמץ מילותי ומספר לה על הכל ובאריכות רבה, שאצלה הכל חשוב והיא אוהבת לשמוע כל פרט. וכך כשאנו יושבים אני מספר באוזניה על הילדים שגדלים ועל אשתי הטובה, על הקשיים בעבודה ועל לימודי, על מזג האויר ועל תבשילי השבת והיא... מקשיבה ומלטפת.

לפעמים תוהה הייתי כיצד זה ייתכן שהקשר בינינו כה עמוק למרות היותו חד צדדי. תוהה הייתי כיצד היא מסוגלת לשתוק זמן רב כל כך על אף שבטוח אני כי היא שמחה עד מאוד בביקורי.      

פעם ששאלתי את אימי לסיבת שתיקתה של סבתא ענתה ביבושת - "סבתא היא אשה חכמה מאוד והיא יודעת לדבר גם בלי מילים" ומתוך שלימדונו חז"ל כי "סייג לחכמה שתיקה" ידעתי על אתר מדוע שותקת סבתא, לפי שחכמה היא, וכגודל חכמתה עומק שתיקתה. 

למרות שתיקתה ואולי דווקא בגללה נתעצם בינינו קשר האהבה, שטבעם של דיבורים שממעטים את הרגשת הלב, שמתוך שמפנה האדם את כוחו אל הדיבור לא נותר בו כוח להרגיש ועל כן שותקים האוהבים ובכך מבקשים לשמר את אנהבתם. שנשגבת אהבת השותקים מאהבת המדברים.

ואם תשאלו כיצד ידעתי את אשר על ליבה? אשיב לכם על אתר ולא אכחד - בשפת ליטופיה. ואם אינכם מאמינים אוסיף ואומר ששפת הליטופים עשירה לאין ערוך משפת הדיבור. ששפת הדיבור עושה דרכה אל הלב דרך המוח ושפת הליטוף אינה צריכה לכך, שכן חודרת היא ישירות אל הלב ואינה מותירה בדרכה אל תוכו מאומה.

אינני יודע מתי הפסיקה לדבר ובאיזה גיל אך יכול אני לומר בוודאות כי מאז ראיתיה לראשונה שותקת היתה. מוזר... עכשיו כשאני חושב על כך, בעצם... איני מכיר את קולה. אימי סיפרה  כי לפני שנים רבות, טרם נולדתי, כשעוד היתה מדברת, אפילו צפורי הדרור האפורות הטריחו עצמן מצמרות העצים והתקבצו סביבה כדי להאזין לדברי חכמתה  ואני שאהבתיה מוכן הייתי ליתן כל הון שבעולם ובלבד לשמוע את קולה ולו לרגע אחד.

אלא שלמרות שתיקתה היינו משוחחים. לאט לאט למדתי את שפת הליטוף ובעזרתה למדתי להכיר את נבכי נפשה. את תחושותיה ואמונותיה, בקשותיה ורגשותיה, הייתה סבתא מעבירה לי בליטופי ידיה. וכך היה סדר הליטוף, נוטלת היתה את ידי בשתי ידיה וממששת אותה וכשהיתה מכירה בהם היתה מתחלת בליטוף. בתחילה על גב היד ואחר כך בתוכה. ברוך אמהי ליטפה ואני שעם השנים פיתחתי מיומנות ליטופית מבין הייתי... מבין הכל.

היום הגעתי לבקרה לרגל יום הולדתה. אינני יודע בת כמה היא, נראה לי שאין איש יודע, כל בני גילה כבר אינם עוד בין החיים ואין מי שיעיד על שנותיה ואם תשאלו מדוע לא שאלתיה בעצמי אשיב לכם כי לא פעם אחת שאלתי אלא הרבה פעמים אלא שכשהייתי שואל היתה מפסיקה ללטף ועל כן הפסקתי לשאול. כנראה שאינה רוצה לגלות את גילה, אולי מתוך צניעות וענווה או שמא משום עינא בישא.

-"מזל טוב סבתא" - אמרתי כשידי ממתינה לליטופה, אך היא לא הגיבה. אולי אינכם יודעים אך כל מי ששבילי שפת הליטופים נהירה לו יידע לומר כי משמעות הדבר שעצובה היא סבתא... עצובה מאוד.

-"סבתא למה את עצובה"- שאלתיה.  - "את יודעת סבתא? גילך המתקדם הוא  משאת נפשו של כל אדם בדורנו. האם אין את שמחה באריכות הימים שהעניק לך הבורא?". אין תגובה... כלום חברים... פשוט כלום. לא הרגשתי בידי אפילו לא צל צלו של ליטוף.

-"את יודעת סבתא?" ניסיתי שוב, - "את צריכה לשמוח, שלא רק אריכות ימים העניק לך הבורא, הביטי סביבך וראי כמה ילדים גידלת, כמה נכדים יש בתרמילך, בלי עין הרע כמובן. זכית להעמיד דור מבורך שכל אדם יכול רק להתקנא בו, אפילו את ירושתך חילקת להם מחיים שממנה הם בנו את ביתם. אין הם רעבים ללחם, עמלים הם לפרנסתם ושמם הטוב הולך לפניהם. וכן כן... אל תשכחי סבתא, את הרי לא גדלת עם כפית זהב בפה, הורייך לא היו עשירים, את כל הונך יצרת בשכלך ובעשר אצבעותייך, אז למה את עצובה סבתא? למה?".

ישבנו כך כמה שעות, אני מדבר והיא שותקת, שותקת כהרגלה אך לא מלטפת. היאוש החל לחלחל בקולי, ליבי נצבט ודמעות הופיעו  בזוויות עיני, אני עומד לאבד את סבתא....

-"סבתא תעני לי, בבקשה, באתי לבקר אותך, לאחל לך מזל טוב האם אינך רוצה בי? אינך רוצה שאבוא יותר?מה אני צריך לעשות כדי שתלטפי שוב, אה?".

-"את אולי עצובה סבתא כי רק אני בא לבקר? אל תכעסי סבתא בבקשה ממך....  לי פשוט יש יותר זמן מאשר להם. את צריכה להבין סבתא הנכדים גדלו יש להם משפחות הם טרודים בפרנסתם...".

ואז זה קרה... אני מתרגש אפילו עכשיו... אחרי כל כך הרבה שנים... צמרמורת אוחזת בי כשאני מספר לכם. רגע לפני שהתייאשתי היא הרימה את ראשה... סובבה אותו לכיווני... הביטה לתוך עיני... ניתקה את ידה מידי  ומחתה בה את דמעותי ו... דיברה.

כן כן... דברה. אתם מבינים חברים? סבתא שלי מדברת... אחרי כל כך הרבה שנים שאני בא לבקר, אחרי שלמדתי את שפת הליטוף, סבתא שלי מדברת והיא צלולה לחלוטין. לפתע הבנתי כי כל השנים שישבתי לידה ודברתי לא ירדו לטמיון, היא שמעה והבינה הכל, בכיתי... אחחח בכיתי כמו...

-"קרב אלי"- אמרה סבתא בשפת הדיבור, -"קרב אלי נכד שלי בוא ואנשק אותך", כרכה את ראשי בזרועה המצומקת והניחה אותו על ליבה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את פעימות ליבה. ההתרגשות עצומה אפפה את ליבי, זר לא יבין זאת, התייפחתי כילד קטן.

-"שאלת מדוע אני עצובה נכדי אהובי? אספר לך. מי כמוך יודע כמה שנים שותקת אני, ולא מתוך בחירה שתקתי אלא שראיתי שמחמת גילי שוב אין בני דורי מבינים את שפתי ניטל ממני כח הדיבור והלך לו.  דמעותיך הטהורות הסעירו את ליבי התירו את חרצובות לשוני ושימנו את צירי פי החלודים,  ניסיתי לפתוח את פי ו...הנה אני מדברת. אל תבכה נכדי אוהבי בזכותך אני שוב מדברת".

-"אתה שואל מדוע אני עצובה? אומר לך. מודעת אני היטב למצבי, אינני צעירה נכד, כבר לא מה שהייתי, לא אטרקטיבית במיוחד, אפורה אנכי ומשעממת, נרדמת בטרם תשקע החמה וגם כשערה אנכי אינני מדברת, מי כמוך יודע.

גם ביתי כבר אינו  מה שהיה, וכי חושב אתה שאינני מבינה ביופי? בהדר? שאל את אימך כמה יפה הייתי, כיצד מטפחת הייתי את ביתינו בימי עלומי, מעולם לא נראה בביתנו גרגיר אבק, הכל היה מושלם, אבל אתה יודע נכד, מזדקנים, ככה זה הזמן עושה את שלו.

לא נכד, איני עצובה על שנכדי הרבים אינם באים לבקרני, שכן מה יש לי לתת להם שעוד לא נתתי?, חכמתי אבדה לי  מזה עידן ועידנים, מתנות ליתן להם כבר אין לי, את שפת הליטופים אין הם מבינים, טרודים הם, ילדים, עבודה,  לא אינני עצובה על שאינם באים.  

עצובה אני נכדי היקר על שאיני חסרה להם! שאינם מהרהרים בי, שאינם מתפללים להחלמתי. לא נכדי, אל תכעס אליהם, דונם לכף זכות, אם היו רואים אותי נכדי היקרים בימי עלומי ותפארתי היו גם הם מגיעים לבקר, אלא שלא ראו ועל כך עצובה אני. הבדידות נכד... הבדידות קשה לי ממוות.

איני מבקשת שיבואו, רק שינצרוני בליבם, זה הכל, שידעו להעריך את שעשיתי למענם לאורך השנים שלא יתכחשו אלי, שיזכרו את הימים הארוכים שהייתי ממתינה להם בחלון ביתי עד שובם, אם יודעת הייתי  שלא יוותרו עלי בקלות כזאת, שמחה הייתי ואף מלטפת את..." .

לפתע פסקה מדיבורה, ראשה שב לתנוחתו המוכרת ופיה נחתם. הרמתי את ראשי והבטתי בה. האם חלמתי? לא... לא ייתכן... שמעתי את קולה, בברור, בעוצמה.

-"סבתא האם דברת איתי?" - שאלתי והיא... שתקה וענתה כהרגלה בשפת הליטוף... כן נכד כן, דברתי.

לפני שנפרדנו הבטתי בעיניה וניסיתי שוב...

-"סבתא את שומעת? אם את שומעת אותי תני אות. את זוכרת את הצופן שלנו? אם כן תעני, בבקשה סבתא, רק עוד פעם אחת.  המשיכי את המשפט – "אם אשכחך ירושלים.... נו...". היא לא ענתה.

כשסיפרתי על כך לאחי הרבים הם נשבעו שלא לשכוח אותה ומאז ועד היום בכל שמחה הם מזכירים אותה עד שאפילו תחת החופה אין הם שוכחים את שבועתם. לקיים את צוואתה.

וזו לשון השבועה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

אם אתם מזדמנים לבית אבות בירושלים ורואים שם מישהי ממלמלת, אנא הטו אוזנכם, אם היא ממלמלת "תשכח ימיני" דעו לכם... זו הסבתא שלי... וגם שלכם.

שלום לך סבתא ירושלים לעולם לא אשכחך.