כשסיימו לחשב את התרומות שאספו נתחוור להם כי למרות מאמציהם חסרה הקופה סכום נכבד. ידעו כי כל עוד לא יושלם הסכום לא יהיה בידיהם להטיסה לניתוח ההשתלה המיוחל. בדקו שוב בפנקס הכתובות שבידיהם, כן, הם כבר ביקרו בבתיהם של כל בני הקהילה והקופה נותרה חסרה.
- "אולי בכל זאת נפנה אליו?" הציע אחד הנאספים. "קמצן קמצן אבל לב יש לו הלא כן? אולי נבכה לפניו ויתרכך ליבו, נראה לו את תמונות הילדים המסכנים, אולי ירחם שפעמים מתרחשים ניסים גלויים הלא כן?". – "אתה תמים" פסק לו חברו, כנראה שאינך מכיר אותו, אין הוא קמצן מן המניין, קמצנות זו תורשה של ממש היא ומנהג אבותיו בידיו, אין סיכוי!".
הם התכוונו למשה ברוכים.
אדם טוב לב היה משה, איש ישר דרך, נוח לשמים ולבריות, מעולם לא הגביה קולו על איש וכאשר היה מבטיח נוהג היה אף לקיים אלא שמעולם לא הבטיח, בטח לא צדקה. מדוע? משום שקבלה בידיו מאבות אבותיו ש"בעוון נדרים בניו של אדם מתים" בר מינן ומתוך שלא רצה במיתת בניו לא נדר ומשלא נדר לא נתן ומשלא נתן כינוהו הבריות קמצן, שרעות הן הבריות ואין בהם הבנה לייסורי הקמצנים. וכל כך גדולה הייתה קמצנותו עד שמספרות הבריות כי פעם אחת כאשר באו אצלו גבאי הצדקה להתרימו האדימו פניו כתולע ונכנס בסכנת חיים של ממש וכיון שלא רצו להורגו עזבוהו הגבאים לנפשו ומאז לא חזרו אצלו.
- "הולכים או לא?" שאל הגבאי את חבריו, - "הולכים!" ענו חבריו, ואף על פי שפסקו חז"ל שאין דוחין נפש מפני נפש ואפשר שהליכה זו מסכנים הם את חייו של משה ברוכים, אף על פי כן הלכו אצלו. שברוכים זה ספק אם ימות בהליכתם אצלו ועלובה זו ודאי תמות אם לא ילכו אצלו וכבר נפסק "אין ספק מוציא מידי ודאי".
כשפתח את דלת ביתו ניכרה הפתעה על פניו. חייך במבוכה והכניסם לסלון ביתו, הושיבם ושאל – "במה אוכל לעזור?". הביטו הגבאים זה בפניו של זה וענו ואמרו – "דע לך משה יקירנו כי מודעים אנו היטב למחלתך ועל כן נמנענו מלבוא אצלך עד היום שכן קשה עליך פרידת ממונך. אם בנו היה הדבר תלוי היינו ממשיכים במנהגנו כשם שדבק אתה במנהגך אלא ש..." ואז... החלו גבאי הצדקה לבכות ודמעותיהם החמות המיסו את לבבו ובכה עימהם.
- "מדוע אנחנו בוכים" שאל ברוכים. – "בוכים אנו על עלובה אחת מבנות קהילתנו שעל ערש דווי מוטלת ותשעה ילדים לה ואם אין אנו שותלים בגופה כליה, תיסע היא למנוחות ותותיר את תשעת יתומיה לאנחות". משה ברוכים שפיקח ואיש מעשה היה הבין באחת למטרת בואם ושאל ברתת – "כמה חסר?" ענו כולם ואמרו – "חסר שלושים אלף" – "וכמה אספתם עד עכשיו" נאנק, - "אספנו שבעים אלף". משה ברוכים החל לרעוד בכל גופו ולא ידעו אם בשל הסכום החסר רעד או שמע מחמת רחמיו שנכמרו על העלובה.
ניגש ברוכים אל הכספת, הקיש על כפתוריה והיא נפתחה לרווחה. בתוכה נחו בסדר מופתי שטרות כסף רבים. וכל כך רבים היו עד שאם הייתה נופלת חבילת שטרות מתוכה לא היה מרגיש בדבר כלל וכלל על אף קמצנותו שכל כך עשיר היה. הושיט ברוכים את ידו בהחלטיות ושלף מספר שטרות מן החבילה, סגר, נעל וכשהוא דוחק בהם לעבר הדלת אמר – "קחו, קחו מהר ולכו לכם שאיני חש בטוב ואפשר שאתחרט שצוואת שכיב מרע היא זו". לקחו הגבאים את שלהם והלכו, כשיצאו מביתו הביטו בשטרות הכסף שבידיהם. משה ברוכים תרם שלוש מאות שקלים.
- "קמצן". לחש הגבאי.
האם צודקים הם? האם יפה נתינתו? אתם שאינכם מורגלים באסיפת כספים בודאי תאמרו – "למה קמצן? וכי קל בעיניך נתינתן של שלוש מאות שקלים ועוד ממשה ברוכים?" אכן צודקים אתם איני מבעט בממון חלילה וחשובים בעיני שלוש מאות שקלים שדין פרוטה כדין מאה. אלא שכדי להבין מדוע גם גבאי הצדקה צדקו אשנה מעט מן הסיפור.
הבה נניח כי את דלת ביתו לא פתח משה ברוכים עצמו אלא בידי בנו הקטן נפתחה ולשאלת הגבאים ענה הינוקא כי "אבא בחו"ל ויחזור בשבוע הבא". הגבאים שידעו היטב כי בשבוע הבא כבר לא יזדקקו לתרומתו בכו לפניו כתינוקות. אלא מאי? בנו זה של ברוכים לב רגש פיעם בו ומשראה את בכייתם שאל – "למה אתם בוכים?" אלא שחכם היה וידע ועל כן הוסיף ואמר – "וכי חושבים אתם שאני אין ביכולתי לעזור? שעדיף אני על אבי שקמצנותי צעירה מקמצנותו ובקל אני מנצחה. לכמה ממון צריכים אתם?". הם שצריכים היו לממון הרבה השיבו לו בייאושם כי חסרים הם שלושים אלף שלמים שכן מה אכפת להם מהיכן יבואו? שיפה כוח הבן אם מכוח האב ואם מכוחו עצמו שאפשר שהוריש ברוכים לבנו את רכושו מחייו. ברוכים ג'וניור נכנס לחדרו ויצא ממנו כשבידיו קופת חסכון קטנה. הניחה על השולחן, שבר את מנעולה, שפך את תכולתה על השולחן והחל לספור. כסיים אמר – "יש לי כאן שמונים וחמישה שקלים ושלושים וחמש אגורות. זה כל רכושי מאז נולדתי שכן מכירים אתם את אבי שיחיה. ועל אף קמצנותי קחו לכם את חסכונותיי וצרפו אותם לתרומות שבידיכם וחפץ ה' בידכם יצלח".
אמרו נא לי חברים... תרומתו של מי שלימה יותר? של ברוכים האב או של ברוכים הבן? שברוכים האב נתן שלוש מאות וברוכים הבן שמונים וחמישה ושלושים. ואף על פי כן נאמר ששלימה תרומת הבן מתרומת האב, מדוע?. ששלמות התרומה אינה נמדדת בכמותה אלא באיכותה ואיכות זו אינה נמדדת אלא נמדדת בהתאמה שבין יכולותיו של הנותן לנתינתו ועל כן נחשבת נתינתו של ברוכים האב ל"מעט" ונתינת בנו ל"הרבה" שזה נתן "חלק" וזה נתן "כל" ואין לך נתינה שלימה מזו.
להיטיב לנבראיו
לימדונו חכמי הקבלה כי לא ברא הקב"ה את הנבראים אלא כדי להיטיב להם והטבה זו אינה שלימה עד שייטיב להם הבורא "כחוק שלמותו". אלא ששלימות זו איני יודע מהי? כשהוא אומר שהבורא "אין סוף" הוא יודעים אנו שאף נתינתו אין סופית היא ועל כן כל עוד לא ייטיב הקב"ה לנבראיו הטבה שאין אחרי ולא כלום לא תחשב הטבתו שלימה והוא שאמרו חכמנו "גמרינן משמיא פלגא לא יהבי" וביאורו – קבלה בידנו כי משמיים אין נותנים נתינה שאינה שלימה.
כל עוד לא ייטיב הבורא לנבראיו הטבה שלימה "כחוק שלמותו" דהיינו הטבה שאין לה סוף, גבול ומידה, לא תחשב נתינתו של הבורא לשלמה.
בפרשת בחוקותי מלמד הקב"ה למשה כי השפע והחיסרון הגשמיים המלווים לאדם בעולמו, תוצאות מעשיו הם. שאם ייטיב מעשיו יתברך ואם יקלקל מעשיו... שנאמר:"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם:ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו:והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם:ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם:ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" וגו'. לעומת זאת, אם יקלקלו את מעשיהם וימאסו בחוקות התורה קללה תרדפם ח"ו שנאמר:"ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם:ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם" וגו'.
וכבר תמה מלך כוזר בפני החבר החכם על פסוקים אלו באומרו "והלא יעודי הדתות האחרות עשירים יותר ומשופעים מייעודיכם". וכי לא ראוי היה שתבטיח התורה תמורה רוחנית עבור קיום המצוות? מדוע לא נאמר "אם בחוקותי תלכו" תזכו לעולם הבא ולשכר הרוחני הצפון לצדיקים? וכי זהו שכר המצוות? והלא טובות זמניות הן וחומריות ומדוע לא נכתב בתורה שכר העולם הבא?.
לאור הדברים האמורים לעיל מתבאר כי אין התורה נדרשת לשכר לעולם הבא שכן רק שכר זה הינו "כחוק שלמותו" של הבורא. ששכר זה אין לו גבול ומידה בכמות ובאיכות שהעולם הבא אינו מוגבל בזמן, במקום או בחוש ועל כן הטובה העתידית שלימה היא בכמותה ובאיכותה ונמצא שאם תכלית הבריאה הינה "להיטיב לנבראיו" מחוייב ממנה העולם הבא ואינו צריך להיכתב כלל. אלא שאם אכן השכר הניתן חלף המצוות רוחני הוא מפני מה אמרה תורה "ונתתי גשמכם בעתם"? שמה לו לשכר גשמי וזמני בבית ה'?.
שאלה זו בדברי הרמב"ם היא כתובה וזה לשונו:"מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות".
לדברי הרמב"ם אין לכנות את ההטבה הזמנית בשם שכר כיון שזמנית היא ואינה שלימה שאינה "כחוק שלמותו" יתברך ויתעלה ועל כן אין לנו לבאר את הבטחות התורה כגון "למען ייטב לך" או "והארכת ימים" על טובות זה העולם שאם זמניות הן איה טובותיהן ואיה אריכותן שטבען של אלו שמסתיימות במוקדם או במאוחר. ואם להיטיב לנבראיו חפץ הבורא בבריאתו מסובבת מכך הטבתו הרוחנית והאין סופית זהו שאמר שאין מקומן של הבטחות התורה בזה העולם. ומכאן שאלתו מדוע נכתבו ייעודי התורה הגשמיים?
על כך משיב הרמב"ם:"... אלא כך הוא הכרע כל הדברים. הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו. וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כעניין שנאמר וישמן ישורון ויבעט שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא... נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו.
כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא...".
מדבריו עולה כי הבטחות התורה בייעודים הגשמיים אינם אלא תוצאה של שימוש נכון במשאבים החומריים וניתובם אל הרוחניות. שאם תדע האומה לכוון מעשיה אל ייעודיה הרוחניים ולא תתפתה להלך אחר אסיפת הקניינים החומריים יהפכו אלו למסייעים ויירבו שכן אין הם מהווים אבן נגף להשחית את בני האומה. לעומת זאת, אם תובילם שרירות ליבם אל מנעמי החומר עש שיזנחו בעבורם את ייעודם הנצחי יהפוך השפע למסוכן ומתוך כך יתמעט.
התורה והאדם.
דרך נוספת להבנת הסוגיה האמורה עוברת בבחינת השאלה עצמה. שפעמים ושאלות שונות קונות שביתה בליבו של האדם מבלי שיברר את אמיתותן שמתוך שמורגלות הבריות לשואלן תופש אף הוא אומנותן בפיו ושואל עימהם ושאלה זו הינה דוגמא נפלאה לכך. בספרו עקידת יצחק מבאר רבי יצחק בן עראמה ע"ה כי השאלה מדוע לא הוזכרו בתורת ה' הייעודים הרוחניים אין לה על מה להתבסס כלל וכלל. אם נבחן את אמונות האנושות השונות נגלה כי אין לה מבקש לשאלה זו.
לדבריו, יחסה של האנושות לעולם הרוחני נחלק לשלוש כתות. כת הפילוסופים, כת הנהנתנים, וכת תופשי האמת. הפילוסופים אינם מאמינים כי יש בכוחם של מעשי בני האדם כדי להשפיע על עתידם ועל כן תולים הם את הצלחת הנפש בקניין החכמה בלבד. לשיטתם עצם המחשבה כי מעשים חומריים מסוגלים להקנות לעושיהם שכר גשמי או רוחני מצמצמת את הבורא חלילה. שכן נעלה הוא הבורא מלעסוק במעשי בני האדם. על כן אין לייחס שאלה זו לבני כת הפילוסופים שאלו לא רק בשכר הגשמי אינם מאמינים אלא אף בשכר הרוחני ואם כן כיצד זה ישאלו מדוע לא הוזכרו ייעודי הנצח בתורה?.
גם הנהנתנים אינם מבקשים את הייעודים הרוחניים שמטבעם מבקשים הם את הנאות החושים בלבד ומה להם ולשכר הרוחני? ומתוך שחומר יבקשו לא תטרידם אי הזכרת הייעודים הרוחניים.
במעמד הר סיני נשתברה אמונת הפילוסופים ונסתתמו טענות הנהנתנים שכן במעמד זה הובהר כי חפץ הקב"ה במעשי בני האדם ואף הוכח לכל כי במעשיהם משפיעים בני האדם על גורלם שנאמר "אם בחוקותי תלכו". כמו כן בהזכרתה את הייעודים הגשמיים סתמה תורה את טענות בני כת הנהנתנים שכן הודיעה להם "אם בחוקותי תמאסו" ח"ו רעה תרדפם ומתוך שחובבים הם את ההנאה יישירו דרכם למצוות ה' ובעבורם נכתבו הייעודים הגשמיים.
לעומת זאת. בני כת האמת היודעים את בוראם אינם זקוקים להבטחת הייעודים הרוחניים שכן סמוכים הם במידת טובו השלימה ומתוך ש"מחוק הטוב להיטיב" ו"כחוק שלימותו" סמוכים ובטוחים הם בייעודים הרוחניים והוא שאמרו חז"ל "למען ייטב לך – בעולם שכולו טוב. והארת ימים – בעולם שכולו ארוך". ולא נכתבו הייעודים הגשמיים בתורה אלא כנגד בני כת הפילוסופים ובני כת הנהנתנים. ולבני כת תופשי האמת ייעדה התורה את הייעודים הגשמיים כדי להורותם שבזכות מעשיהם תשפיע עליהם ההשגחה שפע חומרי כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה וכדברי הרמב"ם המוזכרים לעיל.
נמצא ששאלה זו אין בה ולא כלום שאין לה קונים ואין לה דורשים. ש"דברה תורה בלשון בני אדם" ועל כן נכתבו ייעודיה החומריים להיישיר כתות אלו לעבודתו יתברך.
נמצא שעל עף קמצנותו למדים אנו ממשה ברוכים זה על הטבת הבורא לנבראיו והוא אשר אמרנו שעל אף קמצנותו אדם טוב הוא משה ברוכים וישר דרך להפליא.
שבת שלום.
הרשם עכשיו!
