שלושה בנים היו לו לנח: שם, חם ויפת. שלושתם הועמדו בפני מצב חדש: אביהם שיכור. במבוכתם, לא הגיבו בצורה אחידה.

חם זלזל ובז לאביו: "וירא חם... את ערוות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (בראשית ט', כ"ב).

אביו מוטל לפניו בשכרותו ובקלונו. אין בליבו כל יראת כבוד כלפי האב כאב, כאיש המסמל את העבר, כמייצג את המסורת. חם, הינו הביטוי המובהק של החושניות לשמה. החושניות, שאינה מכירה אלא ברגע וב"עכשיו". באוצר מושגיה הרדוד אין מקום לעומק העבר כזיכרון או לממד העתיד כתפקיד. מיצוי מוחשי של הרגע הנתון עד תום - זו הפילוסופיה ה"חמית" כולה. לפנינו, איפוא, "מרד הנעורים" הראשון בעולם. זו הדרך ללא מוצא שבה צועדים רבים מיני אז.

ועל כן, ארור חם לעד. "עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם ט', כ"ה). במהותו, אין לעבד קניין משלו בשום תחום. הכול שייך לאדונו. כך הוא חם, כך היא החושניות "בטהרתה". כאשר היצר מופיע ופועל ככח עצמאי, אין בו ולא כלום מן היצירה. כל יצירה תרבותית, כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא, תלויה במשמעת ובריסון עצמיים, בשליטה בכח הפראי של התשוקה ובהכוונתה לאפיקים יוצרים. ללא התנזרות זו אין הצלחה במחקר מדעי, ביצירה אמנותית וספרותית, בהתקדמות טכנולוגית, בוודאי לא בתחום ההישגים הדתיים והתיקון המוסרי של האישיות.

זהו חם וזוהי "תרומתו" לאנושות.

לעומתו, נהגו שם ויפת בצורה שונה: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהם אחורנית וערוות אביהם לא ראו" (שם, כ"ג).

גם שם ויפת הכירו בנקודות התורפה והחולשה של אביהם. גם לנגד עיניהם הן היו גלויות. אולם, הם לא חפצו להתבונן בהן!

הכבוד לעבר, המסומל באישיותו של האב, למרות אי שלימותו, הביאה לריסון עצמי של שני בנים אלו. בהתנהגותם האצילה הפגינו את השקפתם הברורה, שאין הווה ואין עתיד אם מתעלמים מן העבר. הידיעה שאין האדם מסוגל להתחיל מעצמו תרבות חדשה ללא הסתמכות על מסורת קודמת, הביאה אותם לכסות על פגמי האב ועל חולשותיו, אף כי בוודאי לא השלימו עמם.

ריסונם העצמי בשעה קריטית זו זיכתה אותם להיות מקדמי התרבות האנושית בעולם. האב, בהקיצו משכרותו, הכיר בתכונותיהם החיוביות וברכם בהתאם: "ויאמר ברוך ה' אלוקי שם... יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (שם, כ"ו-כ"ז).

שם, חם ויפת - היכן ניצבים הם במציאות ההיסטורית?

אם נתבונן עתה במציאות ההיסטורית, נוכל לומר: שיא הפריחה של יפת הוא יוון. שיא הפריחה של שם הוא עם ישראל, הקורא בשם ה' בין אומות העולם. עד היום הזה - רק מיפת ומשם, מיוון ומישראל, יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות מקורם בשם ויפת. גם היום כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם. גם תרומתה הרוחנית של רומא באה מידי היוונים. יפת הביא לעידון אסתטי. שם האיר את הרוח וזיכך את המוסר. תרבות יוון ותורת ישראל היו גורמים אדירים ופעילים במערכות חינוך האדם. לעומתם, היו כל שאר עמי העולם כחומר גולמי סביל.

שם ויפת - תרבות כבירה שנולדה על ברכי הריסון האצילי הקדום.

מעובד מהספר "פרשה ופישרה"