ביום שיצא נח מן התיבה נאמר לו: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ו'). מדוע המסר החריף הזה לא נקלט כראוי בלב האנושות?
משום שסוף הפסוק נשכח כליל: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם). נקודת התצפית שממנה אנו משקיפים על האדם קובעת את ההתייחסות כלפיו.
העולם ללא אלוקים, הוא עולם ללא חטא, כיוון שהכל מותר בו. שכן אם ההוויה אינה אלא תנועה מסויימת של פרודות חומר, שוב לא ייתכן בעולם שום חטא. שהרי לא ייתכן חטא לגבי אוסף פרודות חומר גרידא, ללא נשמה, ללא חלק אלוק ממעל.
המלים "בצלם אלוקים עשה את האדם" אומרות:
האדם הוא נשמה עם גוף, ולא להיפך. ביצור זה, שהביולוגיה שלו דומה לחיות ולבהמות, טמון ניצוץ מעבר לבריאה החומרית. זהו ניצוץ החיים שחדר אליו מן ההווייה האין סופית.
ניצוץ זה אינו פונקציה של החומר. הוא מבשר על מציאותם של החיים כאיכות מסתורית, שלא ניתן למדוד בכלי מדידה אנושיים. זוהי איכות שהאדם זכה לה היישר מן האלוקים, כמאמר הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'). כלומר, בנשמה זו המפעילה אותנו, נוצר המגע עם הרוחני, עם האין סופי. זוהי נקודת המפגש בתוכנו עם האלוקים.
על כן, כה מתועב הוא הרצח בעיני התורה, עד כי מזעזע הוא את אושיות היקום כולו. על כן, זועקת היהדות בבהירות ובנחרצות, לזכותו של הגוסס להארכת חייו, אפילו יימשכו רק עוד דקות מספר.
מי יודע, אולי דווקא באותם רגעים אחרונים לחייו - רגעי הפרידה מן העולם הזה - תעלינה בלבו המחשבות הטהורות ביותר. מחשבות שבכוחן להוסיף רבות לנשמתו. מחשבות ורגשות המסוגלים להניע את עולמותיו הפנימיים הרוחניים.
איה הוא איפוא השופט, הרופא או קרוב המשפחה, שבידם הזכות לגזול רגעים אלו מן ההולך לבית עולמו? כלום פלא הוא, שלאור השקפתה על החיים, קוראת התורה למעשים אלו רצח?
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"