בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה, איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושב בביתו, באשתו ובהצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.

אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.

העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב"טהרת המשפחה הישראלית" באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.

למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד "הצטיין" בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל:

כך התגלגלו המאורעות: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כ"ה, ו').

פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון.

ואז יצא מן ההמון המתקהל - פנחס...

"ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה... ותעצר המגפה" (שם ז').

היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח שעצר את המגפה ובוצע לעיני כול.

והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב"פרס האלוקים לשלום". כה הם דברי האלוקים:

"פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום" (שם, י"ב-י"ד).

כלום היתה מותרת אלימות זו? ודאי שלא! התורה והתלמוד תחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם.

אולם ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה. לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.

אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?

במעשה שבו השיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.

ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה - להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"