אני נמשכת לכיוון הרוחני ובעלי מושך לצד החומרי. כיצד ניתן לגשר על הפערים?

מקובל על הכל, שאצל בני זוג החיים בהבנה ובהרמוניה נעשים וויתורים אישיים רבים לאורך כל שנות הנישואין. אביא דוגמאות פשוטות ויום יומיות: בעל האוהב מאכל מסויים, אשתו תשתדל לבשל מאכל זה לכל בני המשפחה, גם אם, בלשון המעטה, היא אינה אוהבת את טעם המאכל. באותה מידה הבעל יתארח עם אשתו במקומות שהיה מעדיף לא להגיע אליהם, כאשר אשתו מאוד מעוניינת בכך. צעדים הדדיים אלו הינם מקובלים ומובנים היטב. החיים המשותפים של בני זוג רציפים בהתאמה, ב'עיגול פינות' ובנסיונות בלתי פוסקים לרצות את בן או בת הזוג. זוהי שיגרת החיים, ואנשים אינם רואים בכך הקרבה או צעד של 'מסירות נפש'. באותה מידה קיים הדבר גם בתחום הרוחני. כאשר אחד מבני הזוג מתעלה ברוחניות, ומעוניין מאוד בקיום המצוות, הדברים הופכים אצלו לעקרוניים, חשובים לו מאוד ויקרים ללבו. אין באפשרותו מבחינה השקפתית לוותר עליהם. במצב זה, למען החיים המשותפים, מן הראוי שהצד שטרם בחר בדרך זו, ישתדל להתגמש. ברוב המקרים לא מדובר בוויתור עקרוני מצדו. חשוב לבדוק את הויתור ולהווכח שהוא נוגע לאי נוחות וכדומה, ולא לעקרון "מקודש". צעדים קטנים בתוככי הבית יסייעו מאוד להרמוניה המשותפת. שיתוף פעולה מסויים בתחום הכשרות, שמירת שבת ועוד, מסוגל להביא להבנה ולהגברת האהבה. חשוב לציין: לא מדובר בכניעה או בהמרת השקפת חיים. יש לראות את הדברים בפרופורציה נכונה, להביט עליהם כהליכה לקראת בן/בת הזוג בנושאים ביתיים, והכל למען חיזוק הקשר ושמירת מסגרת חיים משותפת. הנסיון מורה שבני זוג שחיו עד כה בשלום, והחיים המשותפים התנהלו בבית באהבה ובאחווה, יוכלו להמשיך לחיות חיים אלו, למרות שחל שינוי בהשקפה ובהתנהגות אצל אחד מהם. אין להפוך נושאים אלו לחזית קרב. אנו מצווים להשתדל להיטיב ולהאיר פנים לזולתנו, וכל שכן לבן זוגנו. כאשר נוצרת סיטואציה זו של ניגוד בדרך החיים, חשוב למען האחדות שנדע להתעלות, להעניק לזולת את מבוקשו ולסייע לו בדרכו. חשוב תמיד לזכור, שבן הזוג שבחר בהתקרבות למקורות היהדות, אינו מסוגל לוותר. אצלו הדברים הינם עקרוניים וחשובים מאוד. עמדתו אינה נובעת מעויינות, ולכן מן הראוי להבין אותו ולהאיר לו פנים.