|
|
|
השאלה-טובי
|
|
במה שונה מחשבת ישראל מן הפילוסופיה הכללית?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
כשאנו מעיינים בספרות המחשבה הישראלית אנו נתקלים בתופעה מעניינת: עם הדרישה לעיון ולמחקר, מדגישים כל חוקרי היהדות את מיגבלותיו של האדם ואת חוסר יכולתו להתמודד עם הבעיות המטפיסיות. אין הוא מסוגל להבין את מה שלמעלה מן הטבע. בלשונו של הרמב"ם קיימת מציאות של: "קוצר המשיג ועומק המושג". דעתו של האדם הרוצה להשיג - קצרה, ואילו הענינים המושגים הם עמוקים מאד. המושגים הם מעבר ומעל לזמן ולמקום, ואילו האדם החי עלי אדמות כבול לחושיו, ולא יוכל להשתחרר מהם ולהשיג השגות מופשטות.
אין בקביעה זו משום שלילת הידיעה. האדם יכול לפתח את שכלו, לגלות צפונות ולחבוק עולם ומלואו בשכלו, אך עליו לדעת כי קיים גבול לתפישתו. זהו המיוחד במחשבת ישראל הקובעת מערכת יחסים מיוחדת בין אמונה, הנובעת ממעמד הר סיני ומהמסורת הרצופה הנמשכת מאז גילוי השכינה לנביאים, ומקבלת חז"ל ברוח קדשם, מהרגשת הלב של מציאות האלוקים ומקיום המצוות המעשיות בבחינת "נעשה ונשמע" – לבין החקירה ההגיונית והאימות השכלי.
כשאנו מעיינים בתולדות הפילוסופיה הכללית המסתמכת רק על שכלו של האדם, אנו מוצאים יותר סתירות מאשר בנין. הפילוסופיה הכללית מתחילה מן הספק ומחפשת את הוודאי, אך סופה שהיא מסתבכת בעצמה.
רבי יהודה הלוי הידוע כמתנגד לפילוסופיה, ומתאר אותה בשיריו כבעלת ציצים ופרחים, אך ללא פירות, מוכיח את עדיפותה של המסורת על הפילוסופיה.
זאת ועוד, כשהאדם מסתמך אך ורק על שכלו ולא על מסורת מקובלת, יוכל תמיד לבוא חוקר שני ולסתור את דבריו. ואילו המאמין אינו זז מאמונתו.
רנה דקרט, הנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, מתחיל את מחקריו משלילה מוחלטת של כל הקיים, ומחליט שרק על ידי חשיבה לוגית יגיע למסקנות. הבסיס שהוא קובע לתורת ההכרה שלו הוא: "אני חושב, מכאן שאני קיים".
על בסיס זה הוא בונה את תורת ההכרה שלו. ואולם כאן מקור הטעות. בעוד שהפילוסוף הבלתי מאמין בה', מאמין בכוחו של האדם להבין הכל, ועושה את האדם כקנה מידה מוחלט לכל תפישה, המאמין בה' מרכין את ראשו בענווה ומודה בקטנותו. הוא יודע שכשם שכוחו הפיסי מוגבל, כך מוגבלת תפישתו.
פסקל, תלמידו של דקרט, נוכח בעקרותה של הפילוסופיה, וטען שאינה אלא אחיזת עינים, כי אין התחלות מוחלטות. הוא ביטל את הפילוסופיה ונאחז באמונה: "אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ולא אלוה-י הפילוסופים".
הבחנתו רבת משמעות לגבי האדם, כי בעוד שהתפישה הפילוסופית אינה מחייבת את האדם לאורח חיים מסויים, ואין לאלוהיה משמעות לגבי תוכנו הנפשי, הרי אלוקי ישראל משמעותו דת, תורה ומצוות, מסעד רוחני יום יומי ואובייקט לתפילה, לתורה ולחשבון הנפש.
מחשבת ישראל אינה מתיימרת לפתור את הבעיות אשר מעבר לתחום ההשגה, היא מתרכזת בבעיות האדם וביחסו לנעלם. היא קובעת כנקודת מוצא, מתוך התבוננות במציאות, את האמונה בקיומו של בורא עולם, המשגיח על כל ברואיו.
המציאות מוכיחה את האמונה: עם כל גדלותו ועליונותו פונה הא-ל לבני האדם ודורש את מעשיהם. נושאי שכר ועונש, ידיעה ובחירה ותורת הגמול תופשים מקום נכבד במחשבת ישראל, המוכיחה כי האדם קובע את גורלו ואחראי למעשיו.
מחשבת ישראל מציבה את שאלותיה בתחומי מסגרת נתונה, עקרונות האמונה ע"פ התורה. היא ממצה את כל הניתן למצות בתוך אותה מסגרת, ממנה איננה חורגת. היא נאחזת בתורה ובמצוותיה, ובעזרתה מנווטת את דרכה.
רבי נחמן מברסלב תיאר את הדבר במשל. הוא מדמה את החכמה האין סופית לים, ואת חכמת התורה לספינה. הים הוא טוב ונעים, אך גם מסוכן ואכזר. אפשר לשוט בו, להפליג למרחקים ולהנות ממנו, אך אפשר גם לטבוע בו ולהאבד. יש צורך בספינה טובה שתבטיח את דרכו של האדם ותגן עליו מפני סכנות. הפילוסופיה היא ים סוער רב משברים, בל יעז אדם לקפוץ לתוכו ללא ספינה, פן ייסחף בזרם הגלים ויאבד, פן תסתר דעתו ויכפור בכל.
חקירה ללא אמונה, סופה טביעה. העיון והמחשבה בתוך גבולות האמונה, על פי דרכי התורה והמצוות, הם פוריים ומובילים בטוחות בדרך העולה בית א-ל.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
