למה הבורא רוצה שיקריבו לו קורבנות?

שורש המילה "קרבן" הוא "קירוב". בשפות אחרות משתמשים במקום "קרבן" במילים שמשמעותן היא "תשורה". שינוי זה אינו מקרי. הוא נובע מתפיסה שונה לחלוטין בתפקידו ובמטרתו של הקרבן. עובד אלילים, על פי תודעתו, מגיש לאלוהיו, תשורה. הוא מקווה על ידי כך לפייסו, להיות עמו "ביחסים טובים", ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע ברכה. היהדות דוחה גישה זו בשתי ידים. האלוקים אינו זקוק למתנות, הוא גם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, הן משמשות לנו כאמצעי לזיכוך ולעלייה רוחנית. לכן, עבור עובד ה' מטרת הקרבן היא הקירבה לבורא עולם. ננסה להסביר את רעיון יצירת הקירבה בעקבות הקרבת קרבן. בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים – לבין כוחות הנפש המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף; תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו. זאת ועוד, התגברות כוחות הגוף על כוחות הנפש עלולה לגרום להדרדרות נוספת, שהרי אמונים אנו על הכלל: "עבירה גוררת עבירה". מטרת הקרבן היא לעצור את התהליך ולהביא ליצירתו של תהליך הפוך, להוות גורם חיובי, גורם מקרב, בבחינת "מצוה גוררת מצוה". הבהמה שהאדם מקריב על גבי המזבח מסמלת את הכח הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט לשם אלוקים וכאשר דמו נזרק על המזבח ובשרו מוקטר לאלוקים, הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב "לשחוט" את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל יישותו הגשמית לשירות הבורא. ואמנם, הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדים אלו של התקרבות, של הטהרות ושל זניחת הרדיפה אחר הנהנתנות.