מדוע השבת נחשבת בין המצוות החשובות והמרכזיות ביותר שבתורה?

שני עקרונות בסיסיים טמונים בשמירת השבת. הראשון שבהם הוא יסוד אמונתנו בבורא: ששה ימים בשבוע אנו עסוקים במלאכתנו ודואגים לפרנסתנו. והנה, אך מגיעה השבת עוזבים אנו את כל עיסוקנו. אין זאת משום שסיימנו אותם, שהרי שמורה לנו עדיין עבודה רבה לימים יבואו. "חופשה" זו בעיצומה של היצירה היא אות לאמונתנו בבורא ובששת הימים בהם נוצר העולם. שהרי מה מונע מאיתנו מלהמשיך בעיסוקנו השיגרתיים, רק ההכרה כי יש אדון לבריאה ואנו עושי רצונו היא המנחה את צעדינו. ומאחר שה' ציוונו: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח') - שובתים אנו מכל מלאכתנו. היסוד השני הוא: יציאת עם ישראל ממצרים. מאז נועד הוא להיות עם סגולה המורה לעולם כולו את הצדק, המוסר והיושר האלוקי. בכדי שהדברים יחרטו בתודעתנו נקבע יום השבת. בהינתקותנו מחיי העולם השוטפים, ממחישים אנו לעצמנו את עובדת היותנו בני חורין ואת ייחודנו משאר העמים. בעוד האנושות טבועה בחיי חומר, מקדיש עם ישראל חלק מחייו לחיי רוח. ובהיות ימי המעשה סמוכים ליום השבת, שופע גם עליהם אור רוחני. מהות השבת: אות וזכרון לבורא העולם מחד, ולהיותנו עם נשגב, מאידך. מצויים בברכת הקידוש: "ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו... כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". בהיות היהודי שובת ממלאכתו ביום השביעי, הריהו מוציא את עצמו מעולם החולין ונכנס אל עולם הקדושה. אין כלל פלא בעובדה כי אנשים אשר במשך ימות השבוע טרודים בעול הפרנסה, הופכים ביום שבת לאנשים שקטים ושלווים. ההכרח להמנע מכל קשר עם עסקי פרנסה ואף מדיבור אודותם, מאפשר לאיש ישראל להתהלך ביום השבת כבעולם אחר. לא רק את דמות העם בכללותו מטפחת השבת, כי אם גם את התא המשפחתי. העובדה שבכל יום שביעי מתאספים כל בני המשפחה בביתם למשך יום שלם, סועדים יחדיו שלוש סעודות ומבלים בצוותא את שעותיהם הפנויות בלימוד ובשיחה, מחזקת את חיי המשפחה. כאשר האם, אשר טרחה ויגעה לצורך השבת, מדליקה את נרות השבת, וכאילו קוראת בכך לבני ביתה לקבל פני שבת המלכה, וכאשר האב עורך "קידוש" עבור כל בני משפחתו, מתחזקת בלב הילדים ההכרה בחשיבות הוריהם. בשולחן השבת, אשר סביבו מסובים כל בני המשפחה. נרקמים יחסי משפחה תקינים ושלמים. שילוב זה של 'ההנהגה' שבידי ההורים והישיבה בצוותא, הוא אשר בונה בלב הילדים את דמותם החיובית של הוריהם, וממילא את התקשרותם האיתנה עימם. השבת תרמה לחירותו של העם, בפיתוח נפש בני האומה ובטיפוח המשפחה היהודית. אין פלא כי בני העם היהודי מחוננים בתחושות של קירבה לזולת ושל אחריות ציבורית, ומעייניהם אינם מצטמצמים לדאגותיהם האישיות בלבד. תרומת השבת לכל אלו היא גדולה ביותר. וכשיוצאת השבת ועמה רגשות העונג והחדווה האופפים את מקיימיה, ניצב לו היהודי כאוב ומתגעגע. במשך ששת ימי המעשה אופפות אותו ערגה וציפיה אל השבת הבאה.