היה ממציא רב כשרונות בתחום הרפואי. הרבה המצאות וגילויים זקף לזכותו, אבל חזון אחד היה לו: להמציא המצאה שתסייע לאדם סובל ותשקם את חייו. חלומו היה להתקשר לאדם סובל, ולסייע לו באופן משמעותי בזכות המצאתו.
הוא התוודע לחולה במחלה נדירה, ופתח במחקר. אסף חומר אודות המחלה ותופעותיה, עקב אחר אותו אדם ותיחקר אותו רבות. הסתגר ושירטט שירטוטים, יצר אב טיפוס של מכשיר המסוגל לסייע לחולה ושיכלל אותו. הפכו לקל משקל וקל תפעול, ידידותי ונוח. לא היה פרט, עליו לא נתן את דעתו. אולם כאשר ניסה להציג את המכשיר המשוכלל ברבים, נפח אותו חולה את נשמתו...
היוצר הצטער מאד, אך המכשיר הוצג ועורר התעניינות מרובה. הממציא ביקש להדגים את סגולותיו. אך, המחלה נדירה, ולא נמצא חולה נוסף...
העמל היה, איפוא, לשוא. הממציא גנז את המתקן במרתף.
חלפו חודשים, ופרופסור מתקשר. התגלה מקרה נוסף, יש חולה! מיד הועלה המכשיר ומורק, הוצג ומילא את יעודו, הכל התפעלו ושניים היו מאושרים מאד: החולה והממציא...
ניתן לקבוע חד משמעית שהחולה הינו שותף בהצלחת המכשיר. שאלמלא הוא, היתה יצירתו לבטלה...
כך גם בבריאת העולם! מטרת הבריאה היא: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", כדי שכולם יראו את כבוד ה', יודו לו ויעבדוהו בלב שלם. אם האדם אינו מנצל את העולם למטרתו, להכרת בוראו, נמצא שהיתה כל הבריאה, כביכול, לשוא! מטרת הבריאה אינה מושגת.
מתי מגלה האדם את בוראו, מכיר בו ומקבל את מרותו? בשבת! בקידוש, באמירת "ויכולו". העמידה על רגליו והכרזת "ויכולו", היא הכרה שהבורא ברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי. באופן זה מגיעה בריאת העולם אל תכליתה, אל מטרתה, והאדם נעשה, כביכול, שותף למעשה בראשית.
|
הרשם עכשיו!
