|
|
|
השאלה
|
|
ארוסתי שאלה מדוע עליה לכסות את ראשה לאחר הנישואין. אני מחפש הסבר שיקרב את ההחלטה אל הרגש ואל הבינה.
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
איני יודע אם יש לך זיקה לאמנות הציור, אך הבה אספר לך סיפור מעניין בתחום זה.
צייר עבד זמן רב על תמונה. קלסתר פנים של אשה צעירה. את מיטב כישרונו השקיע בה. שנתו נדדה מעיניו, הוא היה כולו אחוז להט יצירה. איש לא היה רשאי להפריעו. כך עברו חודשים רבים. והנה, התמונה הגיעה לסיומה המוצלח. הצייר היה מאושר. אמנים הוזמנו לראות את התמונה ופיהם מלא תהילתה. כאשר ביקשו רבים לראותה, הסכים הצייר להציג אותה בתערוכה. אספני אמנות רצו לרכוש תמונה זו תמורת סכום גדול, אך הצייר סרב למוכרה.
זקן אשר הכיר את אמו של הצייר בעלומיה, העיד כי תמונה זו היא תמונת אמו של הצייר אחרי שילדה אותו. היא מתה כשהיה ילד קטן, ולא נשאר ממנה זכר, אלא צילום קטן. על פיו ועל פי זיכרונות ילדותו צייר את קלסתר פניה, אחרי שהתכונן לכך זמן רב ברטט-אהבה ויגון-יתמות גם יחד.
אחד המבקרים ניגש אל הצייר ופנה אליו בקול רם: "אדוני הצייר, האולם של התערוכה קטן וצר מכדי להכיל את המוני הסקרנים. עצתי היא כי יתלו את התמונה בראש מגדל השעון של העיר, וכך יוכלו רבבות עוברי אורח לחזות בתמונה בכל יום".
בטרם סיים האיש את משפטו האחרון, צעק עליו הצייר: "האמנות אינה פרסומת זולה, היא תמצית החוויה הפנימית, תמצית האינטימיות, ואין אני רוצה להתערטל ברשות הרבים... התמונה הזאת היא תמונת אמי, היא האמהות בכלל. אוי לי אם אעשנה הפקר לכל מבט רחוב הנמשך אך ורק למשחק הצבעים!... תמונתי ברחוב תהיה, רצח האינטימיות הנפשית שלי - - -".
***
הנישואין בישראל אינם, חלילה, חוזה שותפות בלבד, גם אינם הסכם לבבות גרידא. הנישואין הם איחוד, במובן הנעלה של המושג. כך אמרה התורה (בראשית ב', כ"ד): "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". זהו היסוד לבית היהודי, לאותה ממלכה ששמה משפחה. עקרת הבית היא לב המשפחה. היא מעניקה לו מחומו, מקרינה לו מטוב ליבה, מאור נפשה ומאצילה עליו רוך וחן ממה שחננה ה'. בבינה יתירה היא רוקמת את החוטים העדינים של קשרי המשפחה, כדי לצקת את דפוס הבית בדמותה ובצלמה. כל עושר סגולותיה, קווי אופייה ותפארתה- קודש הם לבנין הגדול, "לבנין עדי עד". הכול צריך להיות מכוון כלפי פנים. ברגע הנישואין ניתן לה ייעוד. מעתה – הבינה והרגש, החן והנוי, ההוד והתואר, נארגים למסכת אחת. לתוכן חיים משותף, לסוד אהבה ורעות, לשמחת יושר וחסד, למשכן טהור וקדוש!
היש טעם והיגיון, להוציא את הנזר מטרקלינו? המותר לעשות את תפארת "בת מלך פנימה" נושא לסקרנות בני רחוב? האין זה נוגד לרגש העדין, שעטרתראשה של הרעיה, של האם, תהיה פומבי לכל עין מערטלת, לכל רגש נדלק. האין נצנוץ של מבט זר מטיל צל בלתי נראה, מעמיד חיץ סמוי ופורם את שלמות הבית ואת אחדותו?
ואם תשאל: למה דווקא "שיער"? אענה: הרגשות מגוונים. כל אחד מאיתנו יודע מהו הרגש הפועם בלב למראה לבלוב או כמישה. יש מראה מפחיד של הר תלול, יש מראה עליז של עמק מוריק ובו עדרים ורועה מחלל בחלילו, ויש מראה מעורר ניחושים כמו יער עבות. לבו של האדם מתרגם כל מראה לשפה המובנת לו. אין אנו רשאים להקל בחומרתו של כל רגש. לכן, אין להניח כי רושם פלוני דרכו קצרה והוא נמס כבר בראשוני צעדיו, ואינו משאיר שום משקע. הנחה זו היא נטולת היגיון מעשי, ורק מבקשי נוחות בכל מחיר יחזיקו בה. כמה מגוחך הוא אדם המרדים את עצמו לנוכח פתחה של סכנה.
ההדגשה בהלכה על כיסוי ראש של אשה נשואה, ודאי יש לה מקורות עמוקים בסתרי הרשמים שבלב. כוח המשיכה של השיער יוצר משקע בלב. התיאור נמצא ב"שיר השירים" (ד', א'): "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד", התורה מכירה את האדם על כל מעמקיו. את עצמנו נכיר רק מתוך דברי התורה והנבואה. אולי משום שאותו רושם, בכוחו לדובב רגש קירבה יותר מהרבה רשמים אחרים, ואולי משום שרגש זה מוטבע בו אופי אינטימי. לפיכך, רגש זה מקומו כלפי פנים ולא כלפי חוץ. רגש זה הוא כוח בונה, מאחד, מלכד ומאחד, כלפי פנים. ואילו רגש כזה כלפי חוץ, נאמר עליו: אין אפוטרופוס להרהורים. כש"אורחים" בלתי-קרואים אלה חומקים אל הלב, הם לא ימהרו לצאת ממנו. אל תבוא עין זר בין עינה לעינו של אלו שהפכו משניים לאחד. אל יכניס עצמו לב זר בין שני הלבבות שהתאחדו יחדיו.
שמא תאמר, מנין החשדנות היתירה, למה לעורר פחדים? אין בשאלתך אלא התעלמות מהמציאות הפשוטה. לא דיברנו על חשדות ועל פחדים, אלא על לב האדם ומסילותיו. לעתים לא ידע האדם את המתרחש בליבו, אבל הלב עצמו עושה את שלו. לכן, קיימת חובה תמידית לעמוד על המשמר, לבצר את חומות המשפחה, להגן על אוצרותיה ולהקיף אותם בגדר של שושנים.
לא כבלים הוטלו עליה ולא הגבלות נקבעו לה, אלא גינוני אצילות, נימוסי מלכות. שום בן דעת לא יחשוב כי כתר על ראש מלך הוא סייג טרגי, וכי גלימת תפארתו היא הגבלה מדכאת, מפני שהם מונעים את הלובש אותם מלהימנות עם יושבי קרנות. סייג כובל ומשעבד הוא רק זה שכופים אותו מבחוץ בניגוד לעומק טבעך, בניגוד לפנימיותך. לעומת זאת, סייג המותאם למהותך הפנימית הוא כינור ביד המנגן. מי שעומד לנטוע עץ פרי, ייקח שתיל יפה ובריא, יבחר במקום ובזמן המתאימים לנטיעה, ישקיע את הטיפול המלא, ואז יוכל לצפות לברכת שמים. לא עולה על דעתו להשתחרר מסייגים אלה, כשברור לו שבלעדיהם לא יפיק מנטיעתו אלא ייחור יבש, אשר לא יבוא לעולם לכלל גידול ופריחה.
גם אילן המשפחה זקוק לתנאים טובים לצורך פריחתו. גם מנגינת החיים המשפחתית זקוקה לתנאי ביצוע המיוחדים לה. רק לב עיוור יכול שלא להודות באמת הגדולה שבדברים. אבל אתה, יקירי, הרי חוננת בלב חם ותוכל לקחת את הדברים שנאמרו כחומר למחשבתך. כשתתעמק בנושא זה – יואר עולמך, ותואר דרכך עם בת לווייתך אל האושר ואל הקדושה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
