כיצד ניתן לזרז את הגאולה?

העלאת זכרה של ירושלים והדרישה לציון, סגולתן למהר את קץ הגלות ואת בוא הגאולה. דברים ברוח זו כותב ה"כוזרי" (בסיום ספרו), תוך הסתמכות על פסוקים מספר תהלים (ק"ב, י"ד-ט"ו): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - "ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

זכר ציון הוא לא רק תזכורת לעבר שאיבדנו בעוונותינו, אלא, כאמור, גם סגולה להחשת העתיד הנהדר, שאנו מקווים לזכות בו במהרה.

ההשתוקקות לגאולה היא עצמה מעוררת רחמים ורצון במרום לזרז את בוא הישועה. נאמר (תהלים קכ"ב, ו'): "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך", אם אמנם שואלים אתם את שלום ירושלים, על ידי כך "ישליו אוהביך", תזכו לשלוה המיוחלת. הרצון וההשתוקקות הם יוצרי הישועה.

כבר ביציאת מצרים נקבע העיקרון הבסיסי שאפילו בהגיע עת הגאולה, מי שאינו רוצה להיגאל אינו זוכה להיכלל בה. חלק מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים, ואמנם הם לא נגאלו ומתו בימי האפילה של מכת חושך. וכן להיפך, הרצון והשאיפה לגאולה מזרזים את בואה. גם אם עדיין לא הגיע הזמן המיוחל, מכל מקום תשוקת אמת יוצרת אפשרות להיגאל. האדם מסוגל באמצעות רצון חזק לכבוש יעדים שלפי חישובים טבעיים אינם ניתנים לכיבוש. במיוחד אמורים הדברים בבחינה הרוחנית.

זו היתה גישתם של יהושע וכלב, שעמדו כחומה בצורה ונאבקו בעצת המרגלים. לעומת טיעוני המרגלים שטענו שלפי חישוביהם בני ישראל אינם מסוגלים להילחם בשבעת עמי כנען בדרך הטבע, טען כלב בן יפונה (במדבר י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה".

תפקידו של האדם להיות מוכן לפעול גם מעבר לחישובים הטבעיים. אמנם לפי חשבונות ארציים, לא היה סיכוי להצליח, אולם ארץ ישראל דורשת התעלות מעבר לחישובים אלו, ולכן כאשר אדם מוכן לכל זאת, הוא יצליח להגיע לארץ ישראל. זוהי צורת הקנין הנדרשת לארץ ישראל, ונדרש לכך מאמץ עליון.

בכל הדורות יישמו יהודים עיקרון זה. ידוע על יהודים רבים שנטלו על עצמם סיכונים רבים, ובלבד שיזכו להגיע לנחלת ה'. אהבתם לארץ הקודש גברה על כל החישובים ועודדה אותם ליטול בידם מקל נדודים, לחצות ימים ונהרות, ובלבד שיזכו לחונן את עפר הארץ.

מעשה כגון זה מסופר בגמרא (כתובות קי"ב, א') על רבי זירא, מגדולי האמוראים. כשיצא בדרכו לארץ ישראל הגיע לנהר שמנע ממנו להמשיך בדרך. באותו מקום לא היה גשר שניתן לעבור עליו, ועל כן עבר רבי זירא על פני לוח עץ צר, תוך כדי אחיזה בחבל שנמתח מעברו האחד של הנהר לעברו השני.

היה בצעד זה סיכון מסויים, אך רבי זירא לא נרתע ממנו. הוא הסביר שאילו היה מתעכב כדי לתור אחר צורת מעבר נוחה יותר, היו הרבה מקטרגים עלולים לצוץ בדרך ולעכב את נסיעתו.

מעשה זה מקפל בתוכו את עוצמת ההשתוקקות שפעמה בלב רבי זירא להיכנס לארץ. העזה שמעבר לחישובים הטבעיים היא הנדרשת מן האדם בבואו לזכות בנחלת הארץ, והיא המזכה אותו בקנין קדוש זה.

הדרישה המתחייבת מאיתנו כלפי ציון וירושלים הינה לא רק השתוקקות אדירה לארץ ישראל, אלא גם הכרה בנבכי הסיבות שגרמו לחורבן, כדי שניתן יהיה לטפל בהן ולהרפא מהן.

כדרך שרופא טוב אינו מסתפק בטיפול תרופתי להרגעת הכאבים, אלא מתחקה אחרי שורשי המחלה ומטפל בה ביסודיות, כך גם עלינו לפעול ביחס לגלות.

נאמנה עלינו עדות חכמינו (יומא ט', ב') שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. לנוכח זאת עלינו לעשות הכל כדי לעקור נגע זה מקרבנו. בכך נקיים בעצמנו את החובה לדרוש את ציון, ובזאת נתרום גם אנו את תרומתנו לגאולה העתידה.