מהו מקור מעמדה המרכזי של השבת בחיים היהודיים?

נתבונן תחילה במתרחש בחיי האדם ובעולם הגדול:

בטבע אין חדגוניות. הטבע בנוי על מחזוריות, פועם בו ריתמוס בלתי פוסק. הקצב התמידי של יום ולילה, גאות ושפל, מילוי הירח וחסרונו, התחדשותם של תאי הגוף, מחזור הדם בגוף האדם, קצב השאיפה והנשיפה של הנשימה ועוד, כל אלו אינם נפסקים.

ריתמוס טבעי זה תלוי כולו בתופעת ההתחדשות: התחדשות האויר על ידי הצמחים, התחדשות הדם והיטהרותו על ידי הלב ועוד. עם זרימת הדם באיברי הגוף מתהווה בו פסולת. פסולת זו חוזרת אל הלב, והיא מסתננת באמצעות הראות ונטהרת. הלב מקבל חמצן טרי מן הריאות, וזרם דם חדש נשלח אל האיברים להחיותם.

גם החיים החיצוניים של האדם פועלים במקצבים תמידיים. הבולט שבהם – קצב היום והלילה, העמל והמנוחה. מלבד מקצב סימטרי זה של עמל-יום ומנוחת-לילה, קיים יום אחד המוקדש כולו למנוחה לאחר שישה ימים רצופים של עמל. על מחזוריות שבועית זו מושתתים חיי הגוף והנפש של האדם.

תפקיד השבת בימים כתפקיד הלב בגוף. בששת ימי המעשה מצטברת 'פסולת' במערכת חיי האדם. אם בצורת עייפות גופנית ואם בצורת עייפות נפשית: דאגות, עצבות ורוגז. כשם שמחזור הדם נטהר והלב מזרים חיוניות חדשה לכל הגוף, כך שב מחזור הימים אל השבת כדי להיטהר, להתרענן ולהצטייד בחיוניות חדשה, שתוזרם אל מחזור הימים הבא.

נבין עתה את פשר מעמדה המרכזי של השבת בתורה.

חכמינו הקבילו את תרי"ג המצוות לתרי"ג חלקי גוף האדם: רמ"ח מצוות עשה מקבילות לרמ"ח האברים, ושס"ה מצוות לא תעשה - לשס"ה הגידים. כמו הלב באורגניזם, כן השבת במצוות התורה, כשם שהלב שקול בפעילותו ובתוצאותיו כנגד כל הגוף, כך שקולה השבת כנגד כל התורה כולה.

חמור הוא פגמו של מחלל שבת, שהרי הוא כפוגע בלבה של התורה.

אדם הנתקף במחלה – אם לבו איתן יוכל להתגבר על מחלתו, אך אם הלב עצמו פגום, מסוכן שבעתיים קיומו של האדם. כן הדבר גם בחיי הרוח והאמונה. גם מי ששמירת מצוות מסויימות רפויה אצלו, יש קיום לעתידו הרוחני, אם הוא שומר את השבת. השבת היא יום של תשובה, יום שבו מוזרמת האנרגיה החיובית למערכת ההפעלה.

בששת ימי המעשה עלול האדם לסטות מן האידיאלים של האמונה והמוסר, אך בשבת הוא שב אל מקור החיים. בשבת שב האדם אל מצבו הראשוני, השלם והטהור, ומתכונן לימי השבוע הבא ושוב לשבת שבסופם.