האם קיים קשר בין השבת ליציאת מצרים?

ביציאת מצרים ובנסים שהתרחשו באותה תקופה, נוכחו הכל לדעת שה' הוא בורא שמים וארץ, הוא מנהיגם והוא מסוגל לעשות בהם כרצונו. בעשר המכות במצרים היו כלולים מסרים רוחניים כנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם. כל מכה לימדה פרק מיוחד ביכולתו של הקב"ה לשלוט על עולמו. בבריאת העולם היווה כל מאמר ומאמר לימוד נוסף על בורא העולם, וגם ביציאת מצרים ניתן ללמוד פרקים מעמיקים של אמונה בבריאת העולם ובהנהגתו.

לאור זאת ניתן להבין מדוע קשורה השבת בקשר בל יינתק ליציאת מצרים, שהרי ביום זה שבת ה' ממלאכתו בבריאת העולם, ובעצם מהותה מסמלת השבת שהעולם מחודש, אינו קדמון ולא נוצר מאליו. זוהי שרשרת אחת של אמונה, שחוליותיה השונות משתלבות זו בזו. יחדיו הן יוצרות מארג אחד שכולו אמונה במי שאמר והיה העולם.

יהודי השובת ממלאכה בשבת, מכריז, ללא אומר ודברים, שהוא חדור אמונה כי יש בורא לעולם. השביתה ממלאכה מהווה גם הכרזה כי האדם אינו בעל הבית של העולם, אלא קיים בעל בית עליון, שהיהודי סר למשמעתו. גם אם בששת ימי המעשה עלול האדם לטעות ולסבור שהוא הפועל והיוצר, באה השבת ומזכירה לו שלא הוא היוצר.

יש אנשים הסבורים שיש במהלך זה משום הפחתת ערכו של האדם, אולם לאמיתו של דבר, דוקא הכרה זו היא המעניקה לאדם את ממדיו האמיתיים. בעקבות הכרה זו חש האדם כמה יקר וחביב הוא אצל המלך. ואמנם כך נאמר בתורה: "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" (שמות ל"א, י"ג), וביארו: "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה".

מהיום שבו יצאנו ממצרים נעשינו בני חורין. השבת מלמדת אותנו את מהותה של חירות זו. חירות אינה מתבטאת רק בפריקת עול זרים. שמירת שבת כהלכתה מלמדת שיש ביכולת האדם להיות בן חורין מתוך פנימיותו, ולפרוק מעל עצמו גם עול שהוא העמיס על עצמו. בכל ימות השבוע רץ האדם אחר הישגים וממון, והנה באה השבת ומעניקה לאדם את התחושה הפנימית שכל מלאכתו עשויה. אמנם הוא זוכר שלאחר השבת שוב יהיה עליו שוב לטרוח ולעמול, אולם בשבת הוא משוחרר מנטל זה. בשבת חווה האדם עליה רוחנית ניכרת מתוך תחושת החירות שמתמזגת ברוחו ובנפשו פנימה ומפנה מקום להתבוננות של האדם לתוך עצמו.

היציאה מתחת יד פרעה היתה השלב הראשון בדרך לחרות ולגאולת הנפש. לשלב ראשוני זה היה המשך ישיר בקבלת עול תורה במעמד הר סיני. הן כך נאמר לפרעה בשליחותו של משה רבנו (שמות ז', ט"ז): "שלח את עמי ויעבדוני". מטרת היציאה ממצרים היא התקרבות לעבודת האלוקים, וזהו הקשר הנוסף לשבת: ההימנעות ממלאכה חומרית בשבת, מגביהה את היהודי מבחינה רוחנית ומקשרת אותו לבוראו, כמו אז, במעמד הר סיני.

קשר נוסף קיים בין יציאת מצרים והשבת: המצרים הצליחו לשעבד את רוחם של בני ישראל ולהפוך אותם לעם של עבדים. מורשתם של אבות האומה הלכה ונשכחה. העבדות הבלתי פוסקת לא איפשרה רגע של התבוננות. אילו היו היהודים שומרים את השבת במצרים, אילו היה להם יום אחד בשבוע, יום שבו הם היו יכולים לספר לבניהם על אבות האומה ועל הגאולה המובטחת, הם לא היו שוקעים מבחינה רוחנית במ''ט שערי טומאה.

ואמנם, לאחר שנות שעבוד רבות ביקש משה מפרעה לאפשר להם לנוח יום אחד בשבוע, כדי שהם לא יקרסו תחת עול השעבוד, ואז ניתן להם יום השבת שסייע להם לשמור על מורשת האבות.

כשהגיעו עם ישראל לארץ ישראל והתנחלו בה, התעורר מחדש החשש ששוב עלול לקרות נתק, ובני הדור הבא ישכחו את מורשתם. כל אחד יהיה עסוק בעבודתו, טרוד בפרנסתו והם יחזרו, חלילה, למצב של עבודה בלתי פוסקת, וישכחו את השבת, כפי שקרה במצרים. מלחמת הקיום תדרוש את כל הכוחות והמשאבים, לא יהיה פנאי לעיסוק בחיי הרוח, וגם לא יהיה פנאי לחנך את הדור הצעיר ברוח התורה. לכן לפני כניסתם של בני ישראל לארץ הם קיבלו תזכורת (דברים ה', י"ד): "וזכרת כי עבד היית במצרים!" תמיד עליך לזכור את ההתדרדרות הרוחנית, שהיתה נחלתכם במצרים, וכדי שלא תגיעו שוב למצב זה, ניתן לכם יום השבת - יום שניתן לעצור בו את שטף החיים, להתנתק מחיי החולין, להתעלות ולעסוק בתורה.

פן נוסף יש לדברים אלו: השביתה מעשיית מלאכה בשבת אמורה לחדש בקרבנו את תחושת החירות שזכינו לה ביציאת מצרים!

השבת והחרות כרוכות הן זו בזו. מחד גיסא, הימנעות מכל מלאכה בשבת, יש בה תזכורת שבועית קבועה לעובדת היותנו בני חורין. השבת מלמדת אותנו את העומק הרוחני של המושג "חרות".

שמירת השבת כהלכתה מסירה מעל שכמנו כל עול, גם עול שאנו עלולים להעמיס על עצמנו. למרבית הפלא, על ידי השמירה על הלכות השבת אנו משתחררים מעול המרוץ המסחרר אחרי הישגים כלכליים. אנו נעשים בני חורין, משוחררים מעול העבדות לתאוות הממון וליצר התחרות.

יתר על כן, השבת מעניקה לאדם את התחושה שכל מלאכתו עשויה. ביום זה הוא חי כאילו אין לו דאגות בחייו. אמנם בצאת השבת הוא יצא שוב למסעותיו ולסבלותיו, אולם בשבת עצמה הוא נמנע מלהרהר בהם, ולזה ייקרא בן חורין!

כאשר האדם משתחרר מכל הלחצים החיצוניים, הוא מפנה את מרצו לעבר ה"אני" שבו - לעבר נשמתו.

היציאה מתחת יד פרעה מלך מצרים, היתה צעד ראשון לקראת קבלת התורה בהר סיני, וכשם שיציאת מצרים היתה כדי להגיע לקבלת התורה, באותה מידה, גם השבת שהיא זכר ליציאת מצרים, מקדמת את האדם לאותו כיוון. ההימנעות מעשיית מלאכה בשבת מגביהה את האדם מעל המסגרת הכובלת של החומר. באופן זה הוא מתעלה מתחום החומר לעבר עולמות רוחניים, עולמות הקשורים לה' נותן התורה.