|
|
|
השאלה
20/05/2012
|
|
כיצד אפשר להגיע לזוגיות מוצלחת?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
הגישה היהודית לנושא הזוגיות, מתגלה במלוא עומקה כבר בפרשת בראשית, המתארת את בריאת האדם כמהות אחת בעלת שני היבטים - זכר ונקבה הקשורים יחדיו בקשר בל ינתק. מסגרת הנישואין על פי התורה מוצגת כמערך חיים המאפשר יצירה מחדש של האדם השלם – כמו אצל אדם הראשון. המיזוג בין איש ואשה הוא היוצר את האיחוד הנכסף.
במערכת יחסים זו, הגבר והאשה אינם שני אינדיבידואלים נפרדים, אשר חיים במשותף לצורך הנאתם האישית, אלא שני חלקים המהווים את השלם. לא עוד חיים מקבילים במסגרת אותה 'עסקה', אלא שלמות אורגנית אחת, שבה כל אחד תלוי לחלוטין בקשר שלו עם בן הזוג, ורק באופן זה הוא מממש את מהותו האנושית.
אין הכוונה שמיזוג זה יפחית מייחודם של בני הזוג. לדוגמה, כאשר פסנתר וכינור מנגנים ביחד או כאשר עין ויד מתפקדות ביחד, אין זה אומר שהם שווים פחות או שיופיים הייחודי נעלם. אדרבה, הרמוניה היא תמיד שילוב של יחידות שונות לכדי שלמות, העולה באופן קטגורי על סך כל מרכיביה. כך גם גבר ואשה - כל אחד פועל על פי אישיותו המיוחדת, אך מתוך נקודת מבט גבוהה יותר. כל אחד מתפקד באופן אינדיבידואלי, אך מתוך התבטלות האגו לרעיון השלם.
לדוגמה, כאשר לאחד מבני הזוג היה יום קשה בעבודה, לא נאמר: 'לבעלי היה יום קשה, ואני משתתפת בצערו', אלא: 'היה לנו יום קשה'. או כאשר אחד מבני הזוג רוצה לצאת לחופשה, לא נאמר: 'אשתי צריכה חופש', אלא: 'אנו רוצים לצאת לחופשה'. כל פגיעה בבן זוגי היא פגיעה בי. כל קושי, כל בעיה או הצלחה שלו, הם הקושי, הבעיה וההצלחה שלי!
אין יותר 'אני והוא', אין אפילו 'אנחנו', אלא יש 'אני מורחב'. 'אני' שמורכב משני חלקים, המחוברים בחיבור עמוק, ערכי ומהותי. חוויית החיים של ה'אני' במארג חיי הנישואין היהודיים, היא חוויות חיים ללא גבולות. כלומר, אף אחד מבני הזוג אינו מתפקד כיחידה בפני עצמה, נפרדת ומתוחמת, אלא כחלק ממהות גבוהה יותר, כחלק משלם. ראייה אחדותית זו, היא היסוד וגם הסוד של כל זוגיות מוצלחת, מאושרת ושמחה.
בנוסף, ההענקה ההדדית היא היוצרת את המיזוג ואת האחדות.
אנו נוטים לאהוב את אלו שהענקנו להם משלנו, יותר מאשר את אלו שקיבלנו מהם. אם אוהבת את צאצאיה יותר משהללו אוהבים אותה. בין השאר, משום שהיא מקדישה את כל חייה למען ילדיה, בעוד שהם כמעט שאינם מעניקים לה מאומה.
פעולת הנתינה לזולת יוצרת אצל הנותן רגש הזדהות עם המקבל. הנותן חש שחלק ממהותו עבר למקבל. האם חשה כאילו חלק מפנימיותה כלול בילדיה, משום שהיא השקיעה בהם שנות חיים. מסיבה זו היא אוהבת אותם כשם שהיא אוהבת את עצמה. לעומת זאת, אצל הילדים, רגש זה אינו פועל במלואו, משום שהם לא השקיעו רבות באמם.
כל אם משוכנעת שלילדיה יש תכונות מיוחדות. תכונות אלו אינן בהכרח פרי הדמיון. האם מזדהה עם ילדה ומגלה בו היבטים הנעלמים מעיני אחרים. בדומה לכך, כאשר אנו מזדהים עם מישהו, קל לנו להעריך את תכונותיו המיוחדות ולאהוב אותו בעטיין. אנו מגלים בו תכונות של חסד, חכמה, מסירות לזולת וכדומה, תכונות אשר נבצר היה מאיתנו לראותן קודם לכן.
רגשות ההזדהות והאהבה, הנוצרים על ידי הנתינה, מתגברים כאשר בנתינה כרוכים כאב והקרבה עצמית. ככל שיגדל סבלו של הנותן, בה במידה הוא יחוש שמהותו כלולה במקבל. מידת אהבת ההורים לילדיהם תלויה בסבל שהם סבלו למענם. בדרך כלל, הורים לילדים החולים במחלות קשות, אוהבים אותם יותר מאשר אוהבים הורים אחרים את ילדיהם הבריאים. זוהי תוצאה של הסבל הרב וההקרבה העצמית הכרוכים בגידולו של ילד חולה.
לנוכח העובדה שרגש ההזדהות מפתח אהבה, מן הראוי שבני זוג יחנכו את עצמם להשתלם במידת הנתינה, במיוחד בזו הכרוכה בהקרבה ובויתור. בדרך כלל, לאישה אין קושי בכך, מפני שחלק ניכר ממעשיה במשך היום מכוונים לתועלת בעלה וילדיה, וחייה מלאים בפעולות של נתינה. לעומת זאת, לבעל קשה הרבה יותר להפוך ל"נותן".
יש לציין שחוסר הנכונות להעניק לזולת, לא זו בלבד שהוא מעכב את התפתחות האהבה, אלא שהוא חותר מתחת יסודות הנישואין, חתירה המחישה את התמוטטותם. כדי שהנישואין יצליחו, הבעל חייב לחפש דרכים כיצד להנעים את חיי אשתו. על הבעל לקבוע לעצמו זמן מסוים, אחת ליום או אחת לשבוע, זמן שיהיה מוקדש למחשבה ולחיפוש הטובות שהוא יוכל לעשות למען אשתו. וודאי שאין צורך לומר, שאם מזדמנת לו אפשרות מעשית להיטיב עמה, עליו לנצלה. נקודה מעשית זו היא כה חשובה, עד שעצם חיי הנישואין עשויים להיות תלויים בה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
